שלוש שש שש אפס חמש

אני עייפה. כואבות לי הרגליים. יש לי רגשות אשמה על כמות המזון המעובד שאני מכניסה לגוף. יש בי גם קולות של חמלה, אבל יותר מהכל קולות שמבקשים שינוי. יש בי גם קולות שמבקשים לקבל עוד ועוד את מי שאני, ואני חושבת שאני מצליחה. שיכולות הסנגור העצמי שלי השתדרגו פלאים. באופן מעוות המלחמה הארורה האחרונה הביאה אותי עד כדי כך לקצה שממש נגמר בי המקום לבולשיט, וככה אני מנפה אנשים מהחיים שלי, ולא מתחמדת בכלל, ופתאום לוקח לי שבוע לענות להודעות (מה שאף פעם לא היה קורה לפני כן). כי ככה. זה מה שיש. ואני תמיד נחמדה ותמיד מתקשרת את זה ואף פעם לא מייבשת אנשים, אבל גם שמה גבולות ממש ברורים, גם אם זה אומר לדחות אנשים שרוצים להיות חברים שלי, או לא לקבל מטופלים חדשים/ ישנים. אני מזועזעת מאירועי האלימות האחרונים, ופתאום החרדות שלי לצאת מהבית מקבלות תוקף, וכל ערס ברחוב שמזכיר לי את הבריונים מהתיכון אשכרה נתפס כאיום ממשי, כי, ובכן... ראינו איך נראים החיים כאן לאחרונה. אחרי כמה וכמה בקרים שהתעוררתי עם מועקה עמוקה וחרדה שממלאת את כל בית החזה, נפל לי פתאום אסימון מצלצל אחד, והבנתי שקודם כל ברמה הפיזית כנראה שמאד חסר...

כשכתבתי את הפוסט הקודם, לא באמת דמיינתי שהחרא הזה ימשך זמן רב כל כך. אני לא מאמינה שאנחנו כבר חודש אחרי, ואהובי עדיין במילואים, ואני עדיין בבית הוריי, והחתונה נדחתה, ואשכרה יורים עלינו טילים עצומים מהשמיים. הרבה תחושות עברו בי בחודש הזה. רובן רעות. המוני מחשבות טורדניות. אני כן חייבת לציין שכל החרא הנוכחי גורם לי בהחלט להתגעגע לשגרה שלי, ולהוקיר אותה, ולהבין כמה טובה היא. להבין פתאום כמה זה לא מובן מאליו לעזאזל להתפרנס (לא שזה אי פעם היה לי מובן מאליו, שכן רב חיי לא ממש הצלחתי בזה, אבל עכשיו פתאום זה אחרת...). אני מתגעגעת לאהובי מאד, מתגעגעת למטופלים, מתגעגעת הביתה ולחיות שלי. עצובה שאין מי שיגיד להן לילה טוב כל לילה. מתגעגעת למיניות, מתגעגעת ליער. לא מאמינה שכבר שני חורפים ברצף אני לא זוכה ללקט כמו שצריך. זה מצער אותי מאד. גם דחיית החתונה הייתה שברון לב מסוים, אבל כמובן שהעיקר שאנחנו עדיין כאן, חיים ואוהבים ונחושים להתחתן עוד ועוד, חזק חזק, וממש לנצח. זה הקריס אותי שכל התכנונים המדוקדקים ירדו לטמיון – הצילומים, הטחבים ביער שחיכו לי לפני העונה היבשה, הכל היה מוכן כל כך... ועכשיו ...

לא ככה דמיינתי את הכתיבה של סוף פברואר. איכשהו זו כבר הפעם השניה שזה קורה – שיש לי יום בו אני ממש מתחזקת באמונה, ולמחרת התקפה איראנית. בפעם הקודמת זה היה כשכתבתי את פוסט הניסים הגדול, והפעם – יצאתי לנחל אתמול לפרש שיחתי ולהודות. פתאום קלטתי שמאז שהייתי שם בפעם האחרונה ונשאתי תפילה ממעמקי הקרביים, לא חזרתי להודות על כך שהתקבלה והתגשמה. ההיענות הייתה כל כך חדה ומדויקת, שלא היה לי פנאי לשוב לנחל ולהוקיר את המאורע. עליתי על הגל והכל מאיץ ומתנקז וזה כבר נשמע אולי שאני חוזרת על עצמי, אבל אני לא צוחקת. אשכרה לפני שנה וחצי באתי לנחל וביקשתי ינשוף כסימן שאתה איתי, וביקשתי להכיר את אהוב ליבי, ושאלתי למה האביר על הסוס לא יכול להופיע כאן, ככה, פשוט, בעודי בנחל, ואיך שבאתי להתייאש וללכת הביתה, באו שני ילדים ואמרו לי "סליחה, גברת, יש כאן ינשוף" והובילו אותי עד אליו. עוד לא ירדתי לעומק משמעות שני השליחים הללו. בכל אופן, ביליתי שם עם הינשוף עד שעבר בחור צעיר ונאה על סוס, ואמר שהינשוף חמוד, והמשיך בדהרה. המפגש הינשופי השני היה כבר בגרינלנד, עם לילית השלג. אני מרגישה לחוצה מכדי לפרט כי בכל...

יש לי 45 דקות לכתוב. אני לא אוהבת לכתוב בלחץ. באופן כללי אני לא אוהבת לחץ, ואם יש משהו ששנוא עלי במיוחד זה משימות שמרחפות מעל הראש. הבעיה (או שאולי זו איננה בעיה?) היא שאלו החיים בעצם. כנראה שבחיים לא יגיע הרגע שלא יהיה מה לעשות, ואולי גם הוא יכול להגיע, אבל אני לא רוצה שיגיע? אולי אני פשוט עייפה, אבל אוהבת כל כך לחיות? ככל שעובר הזמן זה מתחדד לי. חיים (ככל הנראה) רק פעם אחת, ויש דברים שפשוט חשוב לי שיקרו. אני חושבת שהחיים האלו כל כך קדושים, שזה בזיון לבזבז אותם על עצבות או שנאה או שיממון וריק. כמובן שזה לא עד כדי כך פשוט, ולא לגמרי עניין של בחירה לדעתי. יש אנשים עם נסיבות מאד מורכבות. לא רק נסיבות חיים אלא גם גנטיקה, וחוסן, ועורף משפחתי, ויש גם כאלו עם אקס פקטור שבאו לטרוף. שגם אם היו בתוך השאול, הם יוצאים ממנו ככה עם קורי עכביש וג'יפה ירוק ועיניים של זומבים והליכה של קריפ, ומבצעים איזה גירושדים מופתי ורב-דורי. לא יודעת מי אני מכל אלו. חלקים מתוכי מזדהים עם האחרון. בכל זאת – כל אחד והתחתית שלו. ההורים שלי טובים דיים, אבל גם שרוטים דיים. בשבוע שעבר אבא שלי התבאס כי חשב שלקחתי ק...

אין לי זמן לכתוב. הייתי בטוחה שפספסתי את הכתיבה של נובמבר אבל עכשיו בדקתי ומסתבר שנתתי שם כמה מילים. מזל. יש משהו בכתיבה הרציפה שהוא מאד חשוב לי. הוא רגע עם עצמי, של אינטגרציה, ואני לא רוצה לצבור מרחקים גדולים מדי, חוויות רבות מדי, בלי לתת מקום וממשות ועיבוד לקודמות. הבוקר נשאלה שאלה יפה בקבוצה שאני חברה בה, לגבי החוויה של עדות. זה נגע בי עמוק בבטן, בתור מי שכל החיים הרגישה שהיא לא משתתפת במשחק, אלא רק צופה. השנתיים האחרונות הניעו בי משהו בעניין הזה. התחלתי להתבונן על כאב כדבר עם ממשות, עם מסה, כחומר. חשבתי לעצמי שאם מתפוצצת פצצה ענקית של כאב, כמו פצצת אטום, הדבר הזה חייב להספג לאנשהו, לתת אדוות במשהו. זה לא כמו עץ ביער שנופל ואף אחד לא שומע. זה כמו ההקשבה של לילית השלג מהחלום שחלמתי אז – לא ישירה, אלא גלים גלים שמהדהדים מדבר לדבר ומספרים לה סיפור שלם, סביבתי. אז בהקשר לעדות, חשבתי הבוקר – מי שעד, במובן מסוים בהכרח משתתף במשחק. גם אם מעולם לא יתן את העדות שלו-  א. שתיקה היא משאב שמי שנפגש בו באמת יודע כמה הוא עוצמתי.  ב. הכל נרשם בעדים. אם הם היו עדים של אירוע כואב או פגיע...

זה כל מה שזה. קריאה לשוב. אתמול ישבתי בסלון בלילה, אחרי ארוחת שישי בהחלט משביעה וטובה, ופתאום הרגשתי את החשק הזה ללעוס משהו טעים. אמרתי לעצמי שזה מוזר כי הרי לא מזמן אכלתי ואני ללא ספק שבעה. זה לא רעב כזה. אז פתאום נזכרתי בסיגריה ופתאום התגעגעתי ללעשן, ואז זה התחוור לי. מפלצת ההתמכרות מרימה את ראשה. היא תמיד תהיה שם. היא לא הולכת לשום מקום ולא קשורה לשום חומר. היא קשורה לטבע האדם, כיצור שמתווכח עם המציאות. אז אמרתי לעצמי שכפי שחשבתי, כדאי לשוב לעלות על הגל של תרגולי המדיטציה, שהתחלתי לפני הנסיעה לקוטב ונקטעו בעקבותיה. היום כשישבתי הבנתי שזה היה זיהוי מדויק. בעודי ישובה עם עיניים עצומות הרגשתי שההתמכרות האמיתית שמקבלת מענה כל הזמן, ממש במענה קבוע, בטפטוף מתמיד לוריד, זו ההתמכרות שלנו לנסות להנדס את המציאות, לאחוז, לשלוט, לסדר, לפתור בעיות, לנתח, לעשות אנליזות של מידע, לפתור משוואות שבתכלס השכל לא יכול להן, ואז נשארים תמיד רעבים, תמיד בפרדוקס, תמיד רוצים עוד. הבחנתי כמה אני עייפה. כמה אנרגיה זה גוזל ממני. כמה העיניים שלי יבשות מרב שהן כל הזמן פתוחות, וכשאני עוצמת אותן מיד הלחות הטב...