פוסט פברואר חפוז

לא ככה דמיינתי את הכתיבה של סוף פברואר. איכשהו זו כבר הפעם השניה שזה קורה – שיש לי יום בו אני ממש מתחזקת באמונה, ולמחרת התקפה איראנית. בפעם הקודמת זה היה כשכתבתי את פוסט הניסים הגדול, והפעם – יצאתי לנחל אתמול לפרש שיחתי ולהודות. פתאום קלטתי שמאז שהייתי שם בפעם האחרונה ונשאתי תפילה ממעמקי הקרביים, לא חזרתי להודות על כך שהתקבלה והתגשמה. ההיענות הייתה כל כך חדה ומדויקת, שלא היה לי פנאי לשוב לנחל ולהוקיר את המאורע. עליתי על הגל והכל מאיץ ומתנקז וזה כבר נשמע אולי שאני חוזרת על עצמי, אבל אני לא צוחקת. אשכרה לפני שנה וחצי באתי לנחל וביקשתי ינשוף כסימן שאתה איתי, וביקשתי להכיר את אהוב ליבי, ושאלתי למה האביר על הסוס לא יכול להופיע כאן, ככה, פשוט, בעודי בנחל, ואיך שבאתי להתייאש וללכת הביתה, באו שני ילדים ואמרו לי "סליחה, גברת, יש כאן ינשוף" והובילו אותי עד אליו. עוד לא ירדתי לעומק משמעות שני השליחים הללו.

בכל אופן, ביליתי שם עם הינשוף עד שעבר בחור צעיר ונאה על סוס, ואמר שהינשוף חמוד, והמשיך בדהרה.

המפגש הינשופי השני היה כבר בגרינלנד, עם לילית השלג. אני מרגישה לחוצה מכדי לפרט כי בכל רגע יכולה להיות אזעקה, אבל רק אגיד שהיא הייתה יפה כמו כלה, כמו חופה, לבנה וגדולה, עוטפת, אצילית. השועל ניסה להטריד את מנוחתה והיא הייתה פשוט בשלה, יציבה. באותו הזמן הלכת לקנות לי טבעת.

לפני כמה ימים הבנתי שאני רוצה לעשות לעצמי מתנת חתונה שקשורה ללילית שלג, וככה באורך פלא (גם כן ניסי בהחלט) התגלגלה לידי לילית, אמיתית, פוחלצית, שלקחתי חלק ב"השבתה לחיים". היא לא תשוב עוד, אבל ההכרה שלי בה כן. ההואופונופונו שלי. הסליחה שלי. ההערכה שלי לקיום שלה. האהבה שלי.

באותו הבוקר ייבשתי אותה עם פן הרבה זמן כדי להפשיר את הנוצות ולנפח אותן, ובאותו הלילה באופן לא מתוכנן חפפתי את שיערי וגם אותו ייבשתי עם פן. באותו הלילה פפה, הציפור שלי, נפטר, והפן הזה של הלילה ושל הבוקר, הזכיר לי שיום אחד זה יקרה גם לי.

הפרידה מפפה הייתה טעונה. לא היינו הכי קרובים בעולם וזה חלק מהמטען. כן השתדלתי להיות קשובה ואני חושבת שגם הצלחתי, לפחות חלקית, לפחות מקווה. שמה נכנסו לי מחשבות טורדניות על מי אחראי על מה, ומה בשליטתי ומה לא, ואולי זה שדמיינתי את הלילית במקומו גרם לו להבין שאין לו יותר מקום בעולם? ואולי באמת לא היה לו יותר מקום בעולם? אינני אלוהים. זה לא בשליטתי. אני רק יכולה לקחת אחריות על מעשיי, על חסרי האונים ממני, על התלויים בי, להבין מה לקחת על עצמי ומה לא, להכיר במוגבלותי לא רק במחשבה, אלא גם במעשים. לבחור היטב מה לקחת על עצמי ומה לא... אני מקווה שפפה הלך מזיקנה, ולא מצער או מחלה. אני מקווה שהוא שמח שבחרתי להשאיר אותו אצלי ולא במקום אחר. שקראתי נכון את צרכיו. אלוהים יודע שניסיתי.

אהובי גויס הבוקר למילואים. כבר היינו מוכנים לזה. תיק החירום עמד בפתח הדלת. גם אמא הוזעקה לבית החולים לעבוד. אני בבית אבי. החיות לבד. החתונה בעוד פחות מחודש. שאלוהים ישמור על כולנו. אתמול בשיחה אמרתי לו שהוא מלך מלכי המלכים, ושכל כך טוב. יש כל כך הרבה רבדים של טוב. תודה עליהם. רק שיתן לנו להשאר שמורים ובטוחים כדי להמשיך לומר תודה, להעריך, לשמור על ברואיו איתו ביחד. להיות שליחיו.

העיקר שנישאר שלמים. אני רוצה להשאר כאן. החיים האלו יקרים לי כל כך. אני מרגישה שהם יצירת אמנות. ככל שעובר הזמן אני אוהבת אותם יותר.

במקביל מתקיים בי יצר מוות שמעניין אולי לכתוב עליו אבל אבחר שלא מפאת קוצר הזמן. רק לציין שהוא ישנו, כל הזמן. הייתי שמחה גם לכתוב כאן על ההרהורים האחרונים עם אהובי בכל הנוגע לרכוש, גשמיות, אחיזה, כמה כן וכמה לא ומה ולמה. זה קשור לפן. מה שאצלי גם ככה זמני, אז למה שלא אהנה ממנו. בסוף אחזיר את כל הציוד, כולל כולי.

מחר אמורים לחייב את כרטיס האשראי שלי על הנסיעה לבוטסואנה. עוד נעות בי כלמני תחושות סביב זה, אבל כן נשארת התחושה העיקרית שהזכרתי בפוסט הקודם – להגיד כן לחיים, לחוויות. להרגיש בטוחה בעולם, בת בית. לסמוך. לנשום עם הפחד. להמשיך לנוע.

שאלוהים ישמור על כולנו ושבפוסט הבא של מרץ יהיו לי חדשות טובות. מקווה שלא נצטרך לחגוג יום הולדת בממ"ד. חשה צער על ביטול הטיפולים, ובעיקר מקווה שכל היקרים לי יצאו ללא פגע, ובכלל, כל עם ישראל וכל החפצים בטוב.

מקווה שנוכל לקיים את החתונה כמתוכנן, אבל בראש ובראשונה – שנשאר שלמים ובטוחים.

שיהיו ימים טובים, ונתעדכן בזמן פחות לחוץ.

אוהבת 3>