שלוש שש שש אפס חמש

אני עייפה. כואבות לי הרגליים. יש לי רגשות אשמה על כמות המזון המעובד שאני מכניסה לגוף. יש בי גם קולות של חמלה, אבל יותר מהכל קולות שמבקשים שינוי. יש בי גם קולות שמבקשים לקבל עוד ועוד את מי שאני, ואני חושבת שאני מצליחה. שיכולות הסנגור העצמי שלי השתדרגו פלאים. באופן מעוות המלחמה הארורה האחרונה הביאה אותי עד כדי כך לקצה שממש נגמר בי המקום לבולשיט, וככה אני מנפה אנשים מהחיים שלי, ולא מתחמדת בכלל, ופתאום לוקח לי שבוע לענות להודעות (מה שאף פעם לא היה קורה לפני כן). כי ככה. זה מה שיש. ואני תמיד נחמדה ותמיד מתקשרת את זה ואף פעם לא מייבשת אנשים, אבל גם שמה גבולות ממש ברורים, גם אם זה אומר לדחות אנשים שרוצים להיות חברים שלי, או לא לקבל מטופלים חדשים/ ישנים. אני מזועזעת מאירועי האלימות האחרונים, ופתאום החרדות שלי לצאת מהבית מקבלות תוקף, וכל ערס ברחוב שמזכיר לי את הבריונים מהתיכון אשכרה נתפס כאיום ממשי, כי, ובכן... ראינו איך נראים החיים כאן לאחרונה. אחרי כמה וכמה בקרים שהתעוררתי עם מועקה עמוקה וחרדה שממלאת את כל בית החזה, נפל לי פתאום אסימון מצלצל אחד, והבנתי שקודם כל ברמה הפיזית כנראה שמאד חסר...