מנסים לשוב לשגרה

אני עייפה. כואבות לי הרגליים. יש לי רגשות אשמה על כמות המזון המעובד שאני מכניסה לגוף. יש בי גם קולות של חמלה, אבל יותר מהכל קולות שמבקשים שינוי. יש בי גם קולות שמבקשים לקבל עוד ועוד את מי שאני, ואני חושבת שאני מצליחה. שיכולות הסנגור העצמי שלי השתדרגו פלאים. באופן מעוות המלחמה הארורה האחרונה הביאה אותי עד כדי כך לקצה שממש נגמר בי המקום לבולשיט, וככה אני מנפה אנשים מהחיים שלי, ולא מתחמדת בכלל, ופתאום לוקח לי שבוע לענות להודעות (מה שאף פעם לא היה קורה לפני כן). כי ככה. זה מה שיש. ואני תמיד נחמדה ותמיד מתקשרת את זה ואף פעם לא מייבשת אנשים, אבל גם שמה גבולות ממש ברורים, גם אם זה אומר לדחות אנשים שרוצים להיות חברים שלי, או לא לקבל מטופלים חדשים/ ישנים.

אני מזועזעת מאירועי האלימות האחרונים, ופתאום החרדות שלי לצאת מהבית מקבלות תוקף, וכל ערס ברחוב שמזכיר לי את הבריונים מהתיכון אשכרה נתפס כאיום ממשי, כי, ובכן... ראינו איך נראים החיים כאן לאחרונה.

אחרי כמה וכמה בקרים שהתעוררתי עם מועקה עמוקה וחרדה שממלאת את כל בית החזה, נפל לי פתאום אסימון מצלצל אחד, והבנתי שקודם כל ברמה הפיזית כנראה שמאד חסר לי ויטמין די, וחייבים לטפל בזה. מאז אני צורכת כל יום די ואשווגנדה, ומיד הרגשתי הקלה משמעותית. כמו כן העליתי את מינון ההדרכות שלי, שאמנם זה לא טיפול, אבל זה כן נושק, וחוצמיזה הרבה מעורבב – השחיקה מהחיים עצמם והשחיקה מהעבודה, החרדה מהחיים עצמם והחרדה מהעבודה... וגם – בשביל זה יש לי את ההדרכה, בשביל לעזור לי ללמוד ולצלוח סיטואציות בעבודה שמאתגרות אותי, אז במקום שאהיה בזה לבד ונחרדת, אני אעזר במדריכה, כמו מעין שיעורים פרטיים, על אחת כמה וכמה בהתחשב בשחיקה העמוקה שפוגעת במוטיבציה שלי לשבת וללמוד בעצמי דברים. מה גם, שלשבת וללמוד בעצמי לא מחליף את הלמידה מול המקרים הספציפיים, והחשיבה המשותפת. המדריכה שלי מדהימה ואני קצת מאוהבת בה, לא בקטע רומנטי או אירוטי. בקטע מקצועי לגמרי. אני חושבת שהיא אדירה ברמות, ושהיא עושה עבודה ממש מצוינת. אני אפילו קצת מפחדת מהיום שזה יגמר, או שחלילה היא לא תוכל ללוות אותי יותר... אבל מילא, זה לא לעכשיו.

מצער אותי שהחתונה נדחתה. אני רואה כאלו שתכננו את החתונה פחות או יותר במקביל אלי, אבל איכשהו המזל היה לצדם והם חוגגים כמתוכנן, ואני מקנאה. שנינו חוששים מתרחיש בו שוב תהיה לחימה או דחייה בתאריך החדש, ואנחנו לא יודעים איך נתמודד עם זה במקרה כזה.

כן יש תכנונים לירח דבש ביפן, והנסיעה הבאה תהיה לארגנטינה. השעון הביולוגי מתקתק, והנורמות נושפות בעורף, ולא ברור עם הביולוגיה עושה את שלה או מה. קל להרגיש חיזרית ולחשוב שיצרי ההשרדות פועלים אצלי אחרת, אבל מי יודע. בכל מקרה מרגישה קונפליקט עמוק בכל הנוגע לגידול ילדים. אני מבינה שזו החלטה הרת גורל, משנה חיים, ואני די מתה מפחד. אני יודעת שנהיה הורים מדהימים ושסביר להניח גם יהיו לנו ילדים מדהימים, אבל אני גם יודעת שהכוחות שלי הם אחרים, ושאני מפחדת לצאת מהבית, ושמאתגר לי כל כך, הכל, אז איך זה יהיה עם ילד? וככל שאחכה גם לגוף יהיה יותר קשה, אבל מצד שני ברור לי שאת יפן וארגנטינה אני עושה בלי תינוק, וגם בחתונה אני לא רוצה תינוק בבטן, ואז אני מבינה שלדחות את זה בכל כך הרבה זמן זה לא דבר של מה בכך... וזהו. אני תוהה. אולי אני צריכה לשאול את נטע אם יש לה רעיון על תהליך או ליווי עבורי בנושא הזה, כדי להגיע להחלטה שלמה עם עצמי.

לאחרונה אני בטריפ הבשמים המוזר שלי. עוד מטאמורפוזה לא צפויה באדיבות המלחמה. אני כל הזמן מרחרחת דברים, מתאימה ריחות לצבעים ומצבי רוח. מרגישה שזה מחבר אותי לחיים, מווסת, וגם תומך בשיקום האף המפולפ שלי (מלשון פוליפים. האף שלי לא התפלפ תודה לאל). יחד עם זאת אני מרגישה מתחים מסוימים בין הדברים שמשמחים אותי ועולים כסף, לבין הרצון לחסוך, לקנות דירה, לעבוד מעט כדי לשמור על עצמי, וכו... צריכה מדי פעם לתעדף מחדש, לשמור על איזון, להפרד מחפצים ולא רק להביא חדשים.

אני מוצאת את עצמי גם מתעסקת הרבה בנראות, עקב השינויים בגופי. כתבתי על זה קצת בפוסט הקודם. פתאום אני מרגישה שהלך לי השכל, שהשחיקה כל כך עמוקה. פתאום אני לא מצליחה לעשות פיפי אם אני לא מתרכזת בזה, ופתאום גם ממש אין לי כוח לחשוב. אני רוצה להתעסק רק בבשמים ושיזוף ואופנה. אני באמת עייפה. גם בכתיבת מילים אלו אני מרגישה איך הנמנום שורה עלי כמו סם, מערפל לי את ההכרה, ולא נראה לי שזה כדי לברוח. אולי אפילו אכנס למיטה לחצי שעה.

טוב. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני לא ממש מצליחה לגרד מעצמי כתיבה, אפילו בסיסית. כתבתי, אבל מעט, ומנוחה נראית כרגע נחוצה יותר... אז ננוח. זה ממש חלק מהסיפור.

גם ישראבלוג חזר לחיים, ובמקום לחגוג ולעוט עליו, הנה אני מקרטעת כאן בקושי... אבל בסדר. כמו שעזבתי את הטיפול האחרון למען יותר עשייה ופחות דיבורים, כנראה ככה גם עכשיו. אני עייפה כי החיים קורים, וכל הכבוד לי על כך.