שלוש שש שש אפס חמש

יום אחרון לחודש מאי. הכאב הנוירופתי חוגג. החיים ממשיכים לקרות. בחודש שעבר היה התקף פיברו שכמותו לא נראה כבר זמן רב, ועכשיו זה כאילו שיפור, אבל עדיין תחושה מרגיזה, ויחד איתה חולשה עמוקה. ישראבלוג חזר לפעול ואין לי שום מוטיבציה לעדכן בו. גם כאן לא ממש. באופן כללי אפשר לומר שאני די בברנאאוט. אני לא יודעת אם אלו האדוות של המלחמה, או מה. זו פעם ראשונה מאז תחילת העסק (2023), שאני מרגישה שלא מעניין אותי להמשיך ללחוץ חזק על הגז, אלא להפך. אני שחוקה, עייפה, הדימוי העצמי שלי כמטפלת נסדק לפרקים. יש לי טיפולים ממש טובים ומורכבים שאני מצליחה לשאת ואני גאה בעצמי ורואה פירות כ"כ משמעותיים, אבל יש טיפולים שמאתגרים אותי מאד, ואני נעה איפשהו על הציר שבין לרצות להפחית דרישות ואחריות עקב כך, לבין רצון ללמוד עוד, אבל לעזאזל אין הכשרות ראויות ממש בתחומי. נו מילא. אולי תחומים נושקים. נחשוב על זה. חוצמיזה אני מרגישה שככל שהבנראאוט מעמיק, אני מבינה שהכסף שלי צריך לבוא לא מעבודה. שקלתי ללכת ללמוד באופן מסודר ומעמיק את שוק ההון, ואבא שלי במקום לפרגן הוריד לי, ואמר שהיה מעדיף שאקבל את הצעת העבודה היוקרתי...