שלוש שש שש אפס חמש

לא ככה דמיינתי את הכתיבה של סוף פברואר. איכשהו זו כבר הפעם השניה שזה קורה – שיש לי יום בו אני ממש מתחזקת באמונה, ולמחרת התקפה איראנית. בפעם הקודמת זה היה כשכתבתי את פוסט הניסים הגדול, והפעם – יצאתי לנחל אתמול לפרש שיחתי ולהודות. פתאום קלטתי שמאז שהייתי שם בפעם האחרונה ונשאתי תפילה ממעמקי הקרביים, לא חזרתי להודות על כך שהתקבלה והתגשמה. ההיענות הייתה כל כך חדה ומדויקת, שלא היה לי פנאי לשוב לנחל ולהוקיר את המאורע. עליתי על הגל והכל מאיץ ומתנקז וזה כבר נשמע אולי שאני חוזרת על עצמי, אבל אני לא צוחקת. אשכרה לפני שנה וחצי באתי לנחל וביקשתי ינשוף כסימן שאתה איתי, וביקשתי להכיר את אהוב ליבי, ושאלתי למה האביר על הסוס לא יכול להופיע כאן, ככה, פשוט, בעודי בנחל, ואיך שבאתי להתייאש וללכת הביתה, באו שני ילדים ואמרו לי "סליחה, גברת, יש כאן ינשוף" והובילו אותי עד אליו. עוד לא ירדתי לעומק משמעות שני השליחים הללו. בכל אופן, ביליתי שם עם הינשוף עד שעבר בחור צעיר ונאה על סוס, ואמר שהינשוף חמוד, והמשיך בדהרה. המפגש הינשופי השני היה כבר בגרינלנד, עם לילית השלג. אני מרגישה לחוצה מכדי לפרט כי בכל...