שלוש שש שש אפס חמש

כשכתבתי את הפוסט הקודם, לא באמת דמיינתי שהחרא הזה ימשך זמן רב כל כך. אני לא מאמינה שאנחנו כבר חודש אחרי, ואהובי עדיין במילואים, ואני עדיין בבית הוריי, והחתונה נדחתה, ואשכרה יורים עלינו טילים עצומים מהשמיים. הרבה תחושות עברו בי בחודש הזה. רובן רעות. המוני מחשבות טורדניות. אני כן חייבת לציין שכל החרא הנוכחי גורם לי בהחלט להתגעגע לשגרה שלי, ולהוקיר אותה, ולהבין כמה טובה היא. להבין פתאום כמה זה לא מובן מאליו לעזאזל להתפרנס (לא שזה אי פעם היה לי מובן מאליו, שכן רב חיי לא ממש הצלחתי בזה, אבל עכשיו פתאום זה אחרת...). אני מתגעגעת לאהובי מאד, מתגעגעת למטופלים, מתגעגעת הביתה ולחיות שלי. עצובה שאין מי שיגיד להן לילה טוב כל לילה. מתגעגעת למיניות, מתגעגעת ליער. לא מאמינה שכבר שני חורפים ברצף אני לא זוכה ללקט כמו שצריך. זה מצער אותי מאד. גם דחיית החתונה הייתה שברון לב מסוים, אבל כמובן שהעיקר שאנחנו עדיין כאן, חיים ואוהבים ונחושים להתחתן עוד ועוד, חזק חזק, וממש לנצח. זה הקריס אותי שכל התכנונים המדוקדקים ירדו לטמיון – הצילומים, הטחבים ביער שחיכו לי לפני העונה היבשה, הכל היה מוכן כל כך... ועכשיו ...