מרץ האיום

כשכתבתי את הפוסט הקודם, לא באמת דמיינתי שהחרא הזה ימשך זמן רב כל כך. אני לא מאמינה שאנחנו כבר חודש אחרי, ואהובי עדיין במילואים, ואני עדיין בבית הוריי, והחתונה נדחתה, ואשכרה יורים עלינו טילים עצומים מהשמיים.

הרבה תחושות עברו בי בחודש הזה. רובן רעות. המוני מחשבות טורדניות. אני כן חייבת לציין שכל החרא הנוכחי גורם לי בהחלט להתגעגע לשגרה שלי, ולהוקיר אותה, ולהבין כמה טובה היא. להבין פתאום כמה זה לא מובן מאליו לעזאזל להתפרנס (לא שזה אי פעם היה לי מובן מאליו, שכן רב חיי לא ממש הצלחתי בזה, אבל עכשיו פתאום זה אחרת...).

אני מתגעגעת לאהובי מאד, מתגעגעת למטופלים, מתגעגעת הביתה ולחיות שלי. עצובה שאין מי שיגיד להן לילה טוב כל לילה. מתגעגעת למיניות, מתגעגעת ליער. לא מאמינה שכבר שני חורפים ברצף אני לא זוכה ללקט כמו שצריך. זה מצער אותי מאד.

גם דחיית החתונה הייתה שברון לב מסוים, אבל כמובן שהעיקר שאנחנו עדיין כאן, חיים ואוהבים ונחושים להתחתן עוד ועוד, חזק חזק, וממש לנצח. זה הקריס אותי שכל התכנונים המדוקדקים ירדו לטמיון – הצילומים, הטחבים ביער שחיכו לי לפני העונה היבשה, הכל היה מוכן כל כך... ועכשיו מה?

כל יום מפחדים על החיים שלנו. נפלה פצצת מצרר מול הבניין שלי, ולחצי מהשכנים התנפצו החלונות. תודה לאל שהדירה שלנו עורפית ונשארה שלמה. גם ליד אחותי נפל, וגם ליד הוריי. חברתי היקרה שאמורה לשיר לנו בחופה נפצעה גם כן. ברוך השם היא מתאוששת. עד החתונה זה יעבור, מה שנקרא, אבל הפעם ליטרלי. רק שנשרוד לעזאזל, ושלא תתחיל עוד מלחמה עד התאריך הבא, הבא עלינו לטובה.

ושאלוהים ישמור עלי. פתאום החיים מרגישים שבריריים כל כך, ואני מפנימה שזה לא שהחתונה היא היעד שעד אליו צריך לשרוד ואחר כך לא חשוב. לא. אני רוצה להזדקן איתו. אני רוצה להנות מהחיים האלו סוף סוף, עד שלמדתי כל כך לאהוב אותם.

אני מפחדת קצת מהנסיעה לבוטצואנה. בואו נגיד שיש לי הרבה מוטיבציה לחזור בריאה ושלמה. מנגד, אני נזכרת לאחרונה בכל מני סיפורים פרועים לגמרי שצברתי במסעותיי בעולם, ואני מבינה שהחשש לפני היציאה למסע תמיד היה שווה את זה. זה באמת נכון, שאם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים.

פיתחתי תחום עניין חדש בזמן שהותי אצל הוריי. התחלתי להתעניין בבשמים, בעיקר בשמי נישה שמזכירים כנסיות, מקדשים, קטורות, טחבים, קרח, וכל מה שאני אוהבת. אני עדיין לא ממש מוצאת מענים, לטענות אפי, אבל מקווה שבבוא העת זה יגיע. הנושא הזה ניחם אותי בימים מסוימים, לפני שהיאוש חלחל יותר עמוק.

אני מרגישה חזק את המחסור בעוגנים שלי – אהובי, הבית שלי, העבודה שלי, היער, מפגשים עם חברים... אני גם מזהה איך הפחד שלי פועל חזק, אולי יותר משל רב האנשים. אני שמתחבאת מתחת לשולחן לאחרונה עם כל ברק ורעם, איך אני אמורה להרגיש תחת מתקפות בליסטיות? מרגישה קצת מקולקלת, שמפחדת יותר מכל המטופלים שלי. מרגישה מנוטרלת. יש גם הבלחות של מעין הרס עצמי, אולי, וערימות של טריגרים בבית הורי – החל מהמשקל, שמאפשר לי להשקל כאן כל יום, ועד לסמים שמצאתי כאן, ומכתבים מפעם.

הכל ספוג כאן, הפגיעה מהחברה שנטשה אותי, ההוא שהייתי מאוהבת בו עד כלות ובגד בי עם כל השכונה וזלזל, המחשבות האובדניות, הריק, תחושת האבדון וחוסר האופק... הכל כאן, והיחסים בין הוריי, גם הם כאן, ואני משתדלת וגם הם. אני משתדלת לנצל את כל מה שמעמת כדי לשחרר קורי עכביש אחרונים, כדי לסגור פינות ולהמשיך הלאה. גם את המכנסיים שקטנים עלי אני מנסה לשחרר, כדי לעזאזל לא להרגיש שמנה בכל פעם שאני מנסה להתלבש. אולי באופן שאינו סמלי בלבד, מגיעה לי סוף סוף חליפה למידותיי.

מידותיי ללא ספק חדשות הן, מאז שיצאתי מכאן. אז בסדר. הגוף השתנה קצת. בסך הכל היקפי גופי לא עד כדי כך שונים מאלו של בר רפאלי, ואפשר גם להאשים את העולם שבחוץ קצת בכל מה שעובר עלי. לפעמים זה מרגיע, להבין שזה לא רק השגעון שלי. הוא של כולם.

לפעמים גם נדמה לי שגם אני, כמו כמה מחבריי לאורך הדרך, או חלק מהמטופלים – גם אני המסכן שבזכותו העולם קיים. אנשים שואלים לשלומי ואני מספרת כל מה שרע, כי חשוב לי שידעו, שיכירו, וגם כי לעזאזל זה רע, ואולי אני בעצמי מזועזעת... אבל גם מנסה שלא להגזים, ולשמור על איזון, ולא לשאת את כל כאב העולם בליבי, כי אני לא אשרוד את זה.

צריכה להצליח לרומם את רוחי לפחות מעט. לא לדעוך עד הסוף. לשמור על הלהבה קצת בוערת. זה קשה כי אני באמת מפחדת ובאמת נמאס וקשה לי. אתמול פגשתי את משפחתי וגם סבתא אמרה שקשה, וגם בת הדודה שבסטורי שלה משדרת עסקים כרגיל. זה קצת נירמל לי, ועדיין – ברור לי שאני לא חווה את זה כמו האדם הממוצע. האדם הממוצע ככל הנראה לא נכנס לממ"ד ובונה סביבו מבצר כריות, ושוכב על הגב כדי חלילה לא למות מהדף, ומוריד את הקליפס שלא יתקע לו במח, ומרפד את ליבו בכרית גדולה, למקרה של רסיס או רהיט או לא יודעת מה.

גם קשה לי להחזיק מרחב עבור המטופלים שלי, בזמן שאני בשאטדאון טוטאלי. כואב לי הגוף והעור והכל, ואני כבר לא מבינה אם אני חולה או פשוט אוטיסטית בקריסה. האנשים שאני הכי אוהבת לפעמים לא שומרים על עצמם ואני צריכה לנשום אל הפחד שמא אאבד אותם, ולהזכיר לעצמי שהם לא בשליטתי וגם כל דבר אחר, ולתת לאנשים לעשות את הבחירות שלהם גם אם בעולם הגשמי כל בר דעת יבין שזה אידיוטי ומסכן אותם. מה אני אגיד, מקווה שהקול בתוכי שלוחש שעולם הרוח טורף את כל הקלפים ואין לנו חצי מושג עליו, צודק. ככה לפחות הססטיסטיקות פועלות שלא לטובת הקטסטרופות שבראש שלי, ואולי המאזן משתנה קצת, ואולי לא כל טיל זה עוד איום קיומי. אולי. אולי יש לאלוהים את החביבים עליו. אולי אני באמת אחת מהם. אולי יניח לי באמת להתחתן עם אהבת חיי ולממש אהבה כמו שחלמתי, ולעשות שירות לא רק לעצמי, אלא לכל פני האדמה, כי האהבה שלנו מרפאת כל כך, וזורחת.

מה עוד יש לומר? מקווה שהמלחמה תהיה מאחורינו בקרוב, ושכל התקוות שלי יתגשמו, ושהמכנסיים החדשים יהיו נוחים, ושהחיות לא יהיו עצובות, ושיהיה שלום במהרה בימינו. ממש ממש בקרוב.

אגב, ישראבלוג יחזור לפעול בקרוב, וזה מטלטל ביותר. אני כנראה אמשיך לפרסם גם כאן וגם שם. כאן אין קוראים, אבל זה גיבוי טוב, לכל מקרה שהוא.