סוף חודש מאי

יום אחרון לחודש מאי. הכאב הנוירופתי חוגג. החיים ממשיכים לקרות. בחודש שעבר היה התקף פיברו שכמותו לא נראה כבר זמן רב, ועכשיו זה כאילו שיפור, אבל עדיין תחושה מרגיזה, ויחד איתה חולשה עמוקה.

ישראבלוג חזר לפעול ואין לי שום מוטיבציה לעדכן בו. גם כאן לא ממש. באופן כללי אפשר לומר שאני די בברנאאוט. אני לא יודעת אם אלו האדוות של המלחמה, או מה. זו פעם ראשונה מאז תחילת העסק (2023), שאני מרגישה שלא מעניין אותי להמשיך ללחוץ חזק על הגז, אלא להפך. אני שחוקה, עייפה, הדימוי העצמי שלי כמטפלת נסדק לפרקים. יש לי טיפולים ממש טובים ומורכבים שאני מצליחה לשאת ואני גאה בעצמי ורואה פירות כ"כ משמעותיים, אבל יש טיפולים שמאתגרים אותי מאד, ואני נעה איפשהו על הציר שבין לרצות להפחית דרישות ואחריות עקב כך, לבין רצון ללמוד עוד, אבל לעזאזל אין הכשרות ראויות ממש בתחומי. נו מילא. אולי תחומים נושקים. נחשוב על זה.

חוצמיזה אני מרגישה שככל שהבנראאוט מעמיק, אני מבינה שהכסף שלי צריך לבוא לא מעבודה. שקלתי ללכת ללמוד באופן מסודר ומעמיק את שוק ההון, ואבא שלי במקום לפרגן הוריד לי, ואמר שהיה מעדיף שאקבל את הצעת העבודה היוקרתית ההיא בתחומי שהציעו לי ודחיתי. לעזאזל, אם אני יכולה להשקיע שמינית מהמאמץ ולעשות אותו סכום כסף על דברים אחרים, אז למה לי כל הסטרס הזה.

באוגוסט תהיה הנסיעה לבוטסואנה. זה מפחיד אותי כמו לפני כל מסע, ואני מקווה לחזור שמחה ובריאה, עם חוויות טובות ממש, ונוצות יפות ממש.

יש לי מחשבות היפוכונדריות עקב אי חיוניותו של הגוף בימים אלו, ויחד איתן מחשבות הלקאה עצמית כי בסך הכל טפו טפו אני לא חולה בכלום, ועלי להגיד תודה, אז תודה. בכל מקרה אני רוצה לבדוק כמה דברים בגוף שלי, לפי ההמלצות שקיבלתי. בלי קשר (וגם עם) אגיד שבנושא ההלקאה העצמית אני עוברת קפיצת מדרגה של חמלה ומצליחה לראות גם מעבר, בנוסף, תוך כדי...

יש לי המון מחשבות לאחרונה על אימהות – אם כן או לא, ואם כן מתי. אני מרגישה שלא רוצה עכשיו. רוצה לפחות להתחתן בלי בטן. רוצה לפחות לעשות ירח דבש ביפן בשקט. רוצה לפחות לבקר בארגנטינה בלי תינוק... אבל גם לא צעירה. וגם אין לי מושג איך זה יהיה לשים את העסק בצד לזמן מה, אבל זה עוד מילא, ומי יודע איך זה ישפיע על הזוגיות, שחמסה חמסה היא מדהימה ומושלמת, אבל כן יש לי פחדים, למשל על זירת המיניות וכל מה שצף בי בשנה האחרונה כשסוף סוף מצאתי את עצמי במרחב באמת בטוח רגשית (החל מכך ששמתי לב כמה ריצוי עוד יש בי, והתחלתי לעבוד על זה חזק, ועד לכאב הכרוני המחרפן והאתגר הקיומי הבלתי נגמר שמחסל לי את החשק המיני כמעט לגמרי... וזה שובר לי את הלב. וגם יש את העניין שאני מגלה לעומק כמה אני ביישנית, וכמה אני לא מצליחה לתת דרור לאישה שבי, הסקסית, הבטוחה בעצמה, הפראית...)

ואני מרגישה שאני צריכה אולי טיפול, לפחות בכל הנוגע לשניים האחרונים, אבל שכל מי שאני מעריכה כמטפלת הפכה לקולגה שלי או חברה או לפחות חברת פייסבוק, ועכשיו אני לבד. לא יודעת. אולי לזכור שיש לי חברים? חברות? יעלי לפחות. לא יודעת... מרגישה שצריכה אולי אשת מקצוע ששחתה בעמוקים של ההתמודדויות הספציפיות שמעסיקות אותי, ותדע לתת לי עוגן.

יש גם תסכול מסוים על הקושי לצאת מהבית, ומרמור מסוים על חברים שממש מרוכזים בעצמם. ויש את אהובי שמכיל עד אין קץ את כאבי, ויש את הזכרון של אמא שלי, מאז, כשהייתי קטנה, כשאמרה לי: "לא כואב לך כבר בלשון מלהגיד שכואב לך?" ואני שואלת את עצמי – נולדתי מדוכאת, נולדתי עם פיברו? מה זה הכאב הזה שתמיד היה שם? איך הוא לא נגמר, כמו בור ללא תחתית, ואיך אהובי הוא הראשון בחיי בערך (חוץ מיעלי, גם, שאלוהים ישמור לי עליה) שלא נבהל מהתהומות, שהן לא יותר מדי לו, שיש לו את כל האהבה בעולם וכל החמלה בעולם וכל החיבוק בעולם... וזה לא מבריח אותו... והלוואי שהוא זוכר, כשאני שוכחת, שהיו לי ימים חיוניים יותר... שאני לא תמיד ככה, כי האמת, כשאני ככה, אני די שוכחת איך זה כשלא.. והאמת שזה די קשה עם כל המלחמה הארורה הזו, בכלל לחשוב צלול, בכלל להסתכל אובייקטיבית, בכלל להבין משהו על מה שהולך כאן...

הבן של אחי אובחן כאוטיסט וזה פתח תנועה חדשה של הכרות בינינו. הוא שואל אותי שאלות וגם הקשיב להרצאה שלי, ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שבאמת נחשף למי אני, ככה בשנותינו כאנשים בוגרים. אני חושבת שזה מבורך ושמחה על כך.

אני מצליחה למצוא יותר חמלה כלפי אחותי, ולראות בה טוב, אחרי המשבר העמוק שעברנו.

עם ההורים אני עוברת תקופה מורכבת. אמא דווקא משתדלת לאחרונה להבין אותי ואת עצמה יותר. אבא מאכזב אותי לאחרונה כמעט בכל מפגש, עם אמירות ממש מכווצות ולא קשובות, ואז לא מבין למה אני מתאכזבת, כועס, מקלל ומעליב. אולי הוא חושב שהתפקיד של אבות זה רק לבעוט בתחת, ואף פעם לא לתת חיבוק. אף פעם לא להגיד – "ילדה שלי, אני יודע שכל החיים קשה לך, ואני גאה בך בטירוף שיחד עם הקושי הזה את פשוט לביאה, פתחת עסק מצליח, את מתנהלת נהדר כלכלית, ואת מוצאת פתרונות שישמרו על הבריאות הנפשית שלך כשאת נחלשת..." אפילו שהוא בעצמו דחה עכשיו הצעת עבודה יוקרתית. טוב, בסדר, אז אגיד את המילים האלו לעצמי לעת עתה...

תכף תגיע מטופלת, אז עלי להתכונן. מפרסמת כאן את הפוסט, ואחר כך גם בישרא. כנראה זה יהיה הנוהל החדש.

שיהיה יוני שמח ונעים יותר.