a decir que SI

יש לי 45 דקות לכתוב. אני לא אוהבת לכתוב בלחץ. באופן כללי אני לא אוהבת לחץ, ואם יש משהו ששנוא עלי במיוחד זה משימות שמרחפות מעל הראש. הבעיה (או שאולי זו איננה בעיה?) היא שאלו החיים בעצם. כנראה שבחיים לא יגיע הרגע שלא יהיה מה לעשות, ואולי גם הוא יכול להגיע, אבל אני לא רוצה שיגיע? אולי אני פשוט עייפה, אבל אוהבת כל כך לחיות?

ככל שעובר הזמן זה מתחדד לי. חיים (ככל הנראה) רק פעם אחת, ויש דברים שפשוט חשוב לי שיקרו. אני חושבת שהחיים האלו כל כך קדושים, שזה בזיון לבזבז אותם על עצבות או שנאה או שיממון וריק. כמובן שזה לא עד כדי כך פשוט, ולא לגמרי עניין של בחירה לדעתי. יש אנשים עם נסיבות מאד מורכבות. לא רק נסיבות חיים אלא גם גנטיקה, וחוסן, ועורף משפחתי, ויש גם כאלו עם אקס פקטור שבאו לטרוף. שגם אם היו בתוך השאול, הם יוצאים ממנו ככה עם קורי עכביש וג'יפה ירוק ועיניים של זומבים והליכה של קריפ, ומבצעים איזה גירושדים מופתי ורב-דורי.

לא יודעת מי אני מכל אלו. חלקים מתוכי מזדהים עם האחרון. בכל זאת – כל אחד והתחתית שלו. ההורים שלי טובים דיים, אבל גם שרוטים דיים. בשבוע שעבר אבא שלי התבאס כי חשב שלקחתי קשה מדי את היחס שלו לאמא כל השנים. הוא טוען שתפסתי צד. אני מאד אוהבת את שניהם, אבל כשהוא אלים כלפיה בלי למצמץ ובלי בושה, בוודאי שאתפוס צד. אמא שלי היא לא בנאדם קל, לרב הקוהרנטיות ממנה והלאה, אבל זה לא מצדיק לעשות לה רצח אופי רב שנים. אני מעולם לא שמעתי מאבא שלי מילה טובה על אמא, רק רעות, ומאמא שלי תמיד שמעתי על אבא רק מילים טובות, אז אולי מנת המשכל שלו גבוהה יותר (האמנם?), אבל בקטע הזה היא ניצחה.

לא משנה. אני כבר עייפה מלדבר עליהם. בסך הכל הם טובים, טובים מאד. הם לא מושלמים ויש להם גם ילדים מאתגרים (זה קצת ביצה ותרנגולת) אבל הם כל כך מסורים ובלעדיהם אנחנו תכלס כלום. בכל מקרה אמרתי לאמא שאם הביקורת שלי מפריעה לאבא, אז כנראה שהיא מוצדקת, ושהדבר הכי מוצלח שהוא יכול לעשות זה לקחת אותה לתשומת ליבו. אני לא רוצה לצער אותו, אבל כל הסיפור הזה הותיר בי פציעה שלא מחלימה. בדרך כלל אני מצטלקת טוב (אפרופו כל סיפור הזומבים והגירושדים) אבל כאן זה גירד לי את קצה גבול היכולת, אולי כי זה אבא ואמא והכל ראשוני והייתי קטנה וגם הייתי אוטיסטית לא מאובחנת והכל היה מאתגר.

אפרופו זה, הזמינו אותי לפני איזה יומיים להתייעצות בנוגע לפתיחת מרפאה חדשה בשלוותה לאבחון מבוגרים בגישה אפירמטיבית. שמחתי שהחוויה שלי חשובה למישהו, ואני חושבת שאמרתי דברים משמעותיים. אני מתרגשת להיות חלק מתנועת השינוי הכלכך משמעותית הזו שמתרחשת בעולם בימים אלו. שמה גם דגתי את המרצה האחרונה להשתלמות שלנו. זה מצחיק להגיד ההשתלמות "שלנו". גם לשם הוזמנתי כי דעתי הייתה חשובה למישהו, וסמכו עלי מספיק, וגייסתי רב של מרצים אוטיסטים, וכולנו נעמוד שם על במה ונעביר את הידע לפסיכולוגים שמבקשים לפתוח את הראש. אני קצת מרגישה שזה הבייבי שלי. הוא לא לגמרי שלי אבל לקחתי חלק משמעותי משדמיינתי. אני מפחדת ואין לי זמן לפחד.

עכשיו סוף ינואר. במרץ החתונה ואז יתחיל המרתון. הוא יסתיים ביוני, והאמת שתכננתי לנוח אחריו, אבל חברה מיוחדת במינה ביקשה שנגשים את חגיגת החיים שלה ביחד, ואני מרגישה שזה לא לעניין לסרב. לא בקטע של נימוס או ריצוי, אלא ש- כשהיא סיפרה לי שהיא חולה מאד פחדתי. לא הראיתי לה את זה כי הרגשתי שהיא משחקת אותה גיבורה ושזה מנגנון ההגנה שלה וזה מה שהיא זקוקה לו, אבל בליבי – פחדתי. רק אחרי שחלתה התחילה להתקרב אלי. שמתי לב שלפעמים זה ככה ולפעמים אחרת. חלק מחבריי הקרובים – אני חיזרתי אחריהם בתחילה, וחלק הפוך. בכל אופן שמתי לב שהיא מחפשת את קרבתי, ושמחתי, כי היא טובה ומופלאה, ועכשיו ברוך השם המחלה מאחוריה, והגיעה עת החגיגות, ואני עייפה וגם את התקציבים שלי לטיולים ולחיים חילקתי קצת אחרת, ואני גם תמיד קצת מפחדת לפני מסעות באופן כללי, והאמת שגם אפריקה פחות מושכת אותי מזה זמן רב ותכננתי להמשיך לחקור את ארצות הקור, אבל כנראה שאלוהים רוצה, וכנראה ש-

Hay cosas buenas que te invitan a decir que SI

ועם הזמן אני לא אהיה צעירה יותר, ואם יש לי הזדמנות לעשות טיול בנות לאפריקה ולחפש (וגם למצוא) נוצה של כחל לילכי, מה, אני אגיד לא? אם להיות כנה, בוצואנה כן הייתה ברשימה שלי, אז יאללה. בכל מקרה זה לא גורע מהתוכניות של יפן בחורף הבא, וארגנטינה בקיץ הבא אחריו.

מה עוד?

החתונה מתקרבת בצעדי ענק. אין לי זמן אפילו לחשוב עליה. העבודה לוקחת אותי למסעות עמוקים מאד. אני לומדת לחיות במובן כל כך רחב של המילה, ואני גם מתעייפת מאד. יש לי מחשבות כפירה על הסבה לעיצוב אופנה, ולא בטוח שהן כפירה, ויתכן שהן מסוג הדברים שהתכוונתי אליהם בהתחלה כשכתבתי שאני לא רוצה לעבור את החיים האלו בלעדיהם. יתכן שגם להביא ילדים לעולם נכנס לרשימה הזו. זו דילמה שמעסיקה אותי כבר כמה שנים, ולאחרונה אני גם שומעת חברות בנות גילי שעסוקות בה בקדחתנות מורטת עצבים. זו באמת אולי ה-דילמה. מילא הסבה מקצועית אחרי שנים שלא הצלחתי להתפרנס, ופתאום פתחתי עסק שהמריא והתפוצץ עם רשימות המתנה, ואז אני אזרוק אותו לזבל כדי לעצב שמלות כלה אלטרנטיביות. זה מילא. אבל עכשיו לגדל בנאדם בתוך הבטן שלי, ואחר כך בתוך הבית ובתוך הלב שלי לשארית חיי? ובכן, זה אקסטרימי, ואני בנאדם לא כל כך הרפתקן... ובכל זאת. יתכן שיצור ממש גאון וחמוד יכול לצאת מהשילוב של אהובי ושלי.

חבל לי שהכתיבה בחטף ככה. מקווה לתפוס עוד רגעים של כתיבה יותר מעמיקה ואינטואיטיבית, אבל בינתיים זה בסדר. אפילו נשארו לי עוד עשר דקות לשים מכונת כביסה.