קריאה לשוב

זה כל מה שזה. קריאה לשוב. אתמול ישבתי בסלון בלילה, אחרי ארוחת שישי בהחלט משביעה וטובה, ופתאום הרגשתי את החשק הזה ללעוס משהו טעים. אמרתי לעצמי שזה מוזר כי הרי לא מזמן אכלתי ואני ללא ספק שבעה. זה לא רעב כזה.

אז פתאום נזכרתי בסיגריה ופתאום התגעגעתי ללעשן, ואז זה התחוור לי. מפלצת ההתמכרות מרימה את ראשה. היא תמיד תהיה שם. היא לא הולכת לשום מקום ולא קשורה לשום חומר. היא קשורה לטבע האדם, כיצור שמתווכח עם המציאות.

אז אמרתי לעצמי שכפי שחשבתי, כדאי לשוב לעלות על הגל של תרגולי המדיטציה, שהתחלתי לפני הנסיעה לקוטב ונקטעו בעקבותיה. היום כשישבתי הבנתי שזה היה זיהוי מדויק. בעודי ישובה עם עיניים עצומות הרגשתי שההתמכרות האמיתית שמקבלת מענה כל הזמן, ממש במענה קבוע, בטפטוף מתמיד לוריד, זו ההתמכרות שלנו לנסות להנדס את המציאות, לאחוז, לשלוט, לסדר, לפתור בעיות, לנתח, לעשות אנליזות של מידע, לפתור משוואות שבתכלס השכל לא יכול להן, ואז נשארים תמיד רעבים, תמיד בפרדוקס, תמיד רוצים עוד.

הבחנתי כמה אני עייפה. כמה אנרגיה זה גוזל ממני. כמה העיניים שלי יבשות מרב שהן כל הזמן פתוחות, וכשאני עוצמת אותן מיד הלחות הטבעית חוזרת, והן שותות אותה. הן צמאות. כמה התרופה הבאמת אמיתית לוואקום הזה שתמיד קורא לנו החוצה, לברוח, זה להכנס פנימה.

פנימה לא כדי לנתח את הרגשות שלנו ולהבין את האמ-אמא של דפוסי ההתקשרות שלנו. פנימה אחר. יש חוויה שחוזרת על עצמה ברב הפעמים שאני יושבת למדוט. מגיע רגע שהגוף שלי פתאום מרגיש אחר לגמרי ממה שהוא. התחושה נהיית ממש ברורה שהוא כלי ותו לא. הוא על פניו מכיל אותי, אבל זה לא ממש נכון. אפשר לומר שהוא ערוץ שדרכו אני פועלת ביומיום (בלי לפתוח עכשיו את הדיון על האם יש או אין אני, ומה זה בכלל).

אני לא חסידה של דיונים פילוסופיים מעין אלו, אלא רוצה לספר על החוויה כפי שחוויתי אותה. הגוף כמו מאבד רצון לזוז, הוא שוכב לו ממש כמו חפץ. פתאום יש הבחנה ברורה בין גוף לתודעה, ואני רואה את התודעה מתרוצצת, ואני יכולה להשיבה לגוף. כשהיא בגוף היא פחות עוסקת בויכוחים המתמידים שלה. היא כמו ילד שזקוק לגבולות אחרת ילך לאיבוד. הגוף הוא הגבולות, אולי.

אני לא עושה מדיטציה כדי להרגע, אבל כן אפשר לומר שזו תוצאה, אדווה. אני כן יוצאת רגועה יותר לפעמים, ריאקטיבית פחות. אני חושבת על זה לאחרונה בהקשר לאוטיזם ופידיאיי ומע' עצבים בעוררות גבוהה. אני חושבת על קבלה רדיקלית של מי שאני, ואיך זה לא חייב לסתור את הבקשה להוריד את הווליום כדי לא להבהל מכל צליל במרחב. לא מתוך ויכוח, לא מתוך סלידה, מתוך בקשה לשלום. מתוך הבנה שאין מה לפתור, שהדברים שבשליטתי הם כל כך מעטים אל מול האשליה והנסיון לאחוז.

הכל זמני ובלתי מספק, ואני כדור מראות. אם אסתובב קצת כל התמונה כולה תשתנה.

אל פחד. גם הסיבוב לא בידיים שלי, כי גם אתם מסתובבים, תרצו או שלא. סיבוב של כל דבר או אחד משנה את חברו.

בדבר אלוהים – לא יודעת ולא אכפת לי, אבל בגדול יש הרגשה טובה.

התוכית שלי מטלפטת איתי נון-סטופ (מילה חדשה שהמצאתי, כמו מפטפטת אבל בטלפתיה) ורב הנסתר על הנגלה.

עוד שכבה מתקלפת

הדרך נמשכת