עדות

אין לי זמן לכתוב. הייתי בטוחה שפספסתי את הכתיבה של נובמבר אבל עכשיו בדקתי ומסתבר שנתתי שם כמה מילים. מזל. יש משהו בכתיבה הרציפה שהוא מאד חשוב לי. הוא רגע עם עצמי, של אינטגרציה, ואני לא רוצה לצבור מרחקים גדולים מדי, חוויות רבות מדי, בלי לתת מקום וממשות ועיבוד לקודמות.

הבוקר נשאלה שאלה יפה בקבוצה שאני חברה בה, לגבי החוויה של עדות. זה נגע בי עמוק בבטן, בתור מי שכל החיים הרגישה שהיא לא משתתפת במשחק, אלא רק צופה. השנתיים האחרונות הניעו בי משהו בעניין הזה. התחלתי להתבונן על כאב כדבר עם ממשות, עם מסה, כחומר. חשבתי לעצמי שאם מתפוצצת פצצה ענקית של כאב, כמו פצצת אטום, הדבר הזה חייב להספג לאנשהו, לתת אדוות במשהו. זה לא כמו עץ ביער שנופל ואף אחד לא שומע. זה כמו ההקשבה של לילית השלג מהחלום שחלמתי אז – לא ישירה, אלא גלים גלים שמהדהדים מדבר לדבר ומספרים לה סיפור שלם, סביבתי.

אז בהקשר לעדות, חשבתי הבוקר – מי שעד, במובן מסוים בהכרח משתתף במשחק. גם אם מעולם לא יתן את העדות שלו- 

א. שתיקה היא משאב שמי שנפגש בו באמת יודע כמה הוא עוצמתי. 

ב. הכל נרשם בעדים. אם הם היו עדים של אירוע כואב או פגיעה, הם נושאים זאת בגופם כעת. 

מה שעוד מעניין הוא נקודת המבט שלהם, החיצונית. יתכן ומקבלים תמונה שלמה יותר, ופחות נקודות עיוורון מהמעורבים עצמם, אני חושבת. הם מחזיקים תמונה מורכבת, הם רואים את כל הצדדים ממרחק, כמו צופים בסרט, כמו מרחב אסטרלי/ דיסוציאטיבי (תלוי באופטימיות המגדיר?). אם זה היה כואב ונוסף כאן הרובד של "לא יכולתי לעשות כלום" אז זה מתובל באשמה ונרשם כפליים. חברה סיפרה לי על מחקר שעשו על שני מכרסמים, שאחד עבר שוקים חשמליים פתאומיים והשני רק צפה בו עובר את זה, ובצופה נרשמו רמות סטרס גבוהות יותר.

האמת – לא תכננתי לכתוב על זה היום, וזה לא נושא שמעסיק אותי ביום יום, אבל אולי הוא לא סתם בא. הוא גורם לי להרהר לגבי מטופלים מסוימים ולשאול – מה ראיתם? מה נרשם בכם? למה אתם עדים?

ואירוע אחד ויחיד ממשיך להדהד בי כל השנים. כבר כתבתי עליו כאן רבות, ושוב השבוע הוא צף מזווית אחרת, וזה דווקא כן ראוי לתיעוד כאן בבלוג. בפעם הראשונה בחיי פתחתי עם אחי את הטראומה על טראומה הזו, את הגיזלוט המבלבל שחוויתי מצידו, וכמה הרגשתי לבד. הוא בכלל שאל אותי על ויסות חושי ובגדים בהקשר לאחד הבנים שלו, וסיפר שלפעמים קשה לו כל כך להבין אותו, ומשם הדרך הייתה קצרה כדי לספר לו על הערב שההורים רבו כי אמא הכריחה אותי ללבוש חולצה עם מנג'טים, ובכיתי, ואבא בא להציל אותי, אבל במחיר כבד מדי ולא נחוץ של לתקוף את אמא פיזית. כמובן שכפי שכתבתי קודם, התווסף כאן רובד של אשמה – כי הריב היה "בגללי", בגלל הגחמות שלי, בגלל האוטיזם שלי, בגלל שאני לא יכולה לסבול מנג'טים, אבל גם בגלל שאמא אחר כך הייתה עם סימן כחול ולא דיברה איתי איזה שבוע או שבועיים או לא זוכרת כמה. זה הרגיש כמו נצח. לפני שהיא פצחה בשתיקה היא דאגה לציין שאני לא אשמה. בעצם, עוד לפני כן, כתבתי על פתק "סליחה" והשחלתי לה מתחת לדלת, כשהיא עוד הייתה שרועה על הריצפה מהמכה. אני זוכרת אותה יושבת עם הסימן הכחול בחדר השינה בימים למחרת, ואני לא יודעת מה חשבה או הרגישה, אבל אני חשבתי שבטח מביטה עלי במבט של שנאה. בכל אופן מה שרציתי לספר היה התגובה של אחי, שניגשתי אליו בוכה מיד אחרי שכל זה קרה, ואמרתי לו שאבא ואמא רבו, והוא צחצח שיניים ופשוט אמר לי "לא קרה כלום, לכי לישון", וזה טירלל אותי לגמרי. הלכתי למטבח והקמתי מהומה, וצרחתי על אבא שבטח הם יתגרשו עכשיו, בגללי. הוא אמר שזה לא יקרה (וזה באמת לא קרה, ואולי חבל).

בקיצור, מי שקורא כאן (אף אחד) יודע שאני עושה מדי פעם השבת ניצוצות סביב העניין הזה, ולא כל כך מזמן (לפני שנה וחצי אולי) עשיתי שיחה על זה עם אבא ששינתה לי את כל התמונה, והוסיפה רובד משמעותי מאד – הגילוי שגם אבא שלי (שכידוע גם הוא אוטיסט, והאח הרגיש מבין השלושה) עמד בילדותו בסיטואציה דומה, שהוא העד היחידי לאלימות שאביו הפגין כלפי אימו, וזהו. הוא לבד עם זה. עד היום – הוא היחיד שנושא את התמונה, ועד היום היא כבדה עליו כל כך, והוא מכיר את הכאב הזה כל כך – אבל כשהוא היה בתפקיד הפוגע, זה לא נרשם בו. הוא לא זכר את זה בכלל. אני, העדה – זכרתי.

והנה, מסתבר שגם אחי לא זכר בכלל, ולפחות זה קצת הרגיע אותי להבין שזה לא היה בכוונה, וזה לא היה גזלייטינג, אלא פשוט מחשבה תמימה מצידו שזה "עוד אחד מהריבים" ומה כבר יכול להיות יוצא דופן. זה השיב לי קצת נשימה, היום, אחרי כל כך הרבה שנים מאז אותו הערב (25 שנה ליתר דיוק).

הקצבתי לעצמי זמן מאד מדוד לכתיבה ופרסום הפוסט הזה. חשבתי שאכתוב על הדברים שקורים אבל כתבתי על דברים שקרו פעם. זה בסדר. אעדכן כהרגלי באירועים המשמעותיים של ימים אלו: אנחנו בארגונים אינטנסיביים לחתונה. כמעט הכל מוכן כבר – הזמנות, צלמים, בגדים, עיצוב, טבעות... די מטורף לקלוט שאנחנו עושים את זה, ואני שמחה. הרבה שנים לא הייתי בטוחה שארצה לעשות אירוע. חשבתי שארצה להתחתן באיסלנד ולא להזמין אף אחד חוץ מאת אהובי, אבל הנה – שנינו מרגישים שיש ערך בחגיגת האהבה הזו, ואפרופו נושא הפוסט – יש ערך בעדים. הפעם מכיוון אחר, אני רוצה שהעדים יספגו את כל האהבה הזו, את כל התקווה הזו, את המומנטום רב העוצמה הזה, את פצצת האטום הזו שמכילה פוטנציאל ריפוי אדיר לכל פני האדמה. אולי הם יזכרו קצת בחשיבות של לאהוב, ובאיך הם היו רוצים, אפילו עם כל האבק וצלקות השנים. כל כך משתדלת לא להשתמש בזה ככישוף וכוחות נגד אל מול הטראומה של הזוגיות של הוריי. משתדלת ולא יודעת אם לגמרי מצליחה. אלוהים כבר יעשה מה שצריך וימקם הכל. אני רוצה דף חלק, נקי, לא לסחוב את זה יותר איתי בבחינת תיקון. לסחוב בלב, ברגש, בחוויה, במחשבות – אני תמיד אסחוב, אבל אני מבקשת לא לערבב את מעשה האהבה והבית שאני מקימה עם האשמה, עם הפחדים, עם השחזורים. עם התפקיד הבלתי נסבל הזה שנכפה עלי כל השנים - להיות המטפלת הזוגית של האסון התקשורתי שהם. לא חשבתי שתבקע ממני התפילה הזו היום, אבל הנה – כתיבה היא פשוט טיפול עבורי, והדברים נשזרים בדרכם האינטואיטיבית, הטבעית, המפתיעה אך כל כך מדויקת.

חוצמיזה אני עובדת על ההשתלמות של משרד הבריאות. זו השתלמות ארצית בנושא אוטיזם ואני אמורה לתת שתי הרצאות ואני גמורה מפחד. הפעם זה פרונטלי ואני מרגישה כלומניקית, אבל אתמול כתבתי חוות דעת לדיון משפטי עבור אחד המטופלים שלי וקיבלתי פידבק שאני אלופת העולם ועל הגל. אז לא יודעת. שאלוהים יעזור לי.

החתונה במרץ, באפריל מתחילה ההשתלמות, וביוני מסתיימת. אחר כך אני מתכוונת להוריד רגל מהגז, להתעסק יותר בנוצות וציור ונגינה ושירה, ולהתחיל לתכנן את המסע הבא – לאט לאט. (יפן על הכוונת, בפעם השניה. הבאה בתור היא ארגנטינה).

2026 שמחה שתהיה לנו, ותודה על הגשמים, שישטפו עד כמה שניתן את הזוועה שהתרחשה כאן. שיביאו חיים.