שלוש שש שש אפס חמש

אין לי זמן לכתוב. הייתי בטוחה שפספסתי את הכתיבה של נובמבר אבל עכשיו בדקתי ומסתבר שנתתי שם כמה מילים. מזל. יש משהו בכתיבה הרציפה שהוא מאד חשוב לי. הוא רגע עם עצמי, של אינטגרציה, ואני לא רוצה לצבור מרחקים גדולים מדי, חוויות רבות מדי, בלי לתת מקום וממשות ועיבוד לקודמות. הבוקר נשאלה שאלה יפה בקבוצה שאני חברה בה, לגבי החוויה של עדות. זה נגע בי עמוק בבטן, בתור מי שכל החיים הרגישה שהיא לא משתתפת במשחק, אלא רק צופה. השנתיים האחרונות הניעו בי משהו בעניין הזה. התחלתי להתבונן על כאב כדבר עם ממשות, עם מסה, כחומר. חשבתי לעצמי שאם מתפוצצת פצצה ענקית של כאב, כמו פצצת אטום, הדבר הזה חייב להספג לאנשהו, לתת אדוות במשהו. זה לא כמו עץ ביער שנופל ואף אחד לא שומע. זה כמו ההקשבה של לילית השלג מהחלום שחלמתי אז – לא ישירה, אלא גלים גלים שמהדהדים מדבר לדבר ומספרים לה סיפור שלם, סביבתי. אז בהקשר לעדות, חשבתי הבוקר – מי שעד, במובן מסוים בהכרח משתתף במשחק. גם אם מעולם לא יתן את העדות שלו-  א. שתיקה היא משאב שמי שנפגש בו באמת יודע כמה הוא עוצמתי.  ב. הכל נרשם בעדים. אם הם היו עדים של אירוע כואב או פגיע...

זה כל מה שזה. קריאה לשוב. אתמול ישבתי בסלון בלילה, אחרי ארוחת שישי בהחלט משביעה וטובה, ופתאום הרגשתי את החשק הזה ללעוס משהו טעים. אמרתי לעצמי שזה מוזר כי הרי לא מזמן אכלתי ואני ללא ספק שבעה. זה לא רעב כזה. אז פתאום נזכרתי בסיגריה ופתאום התגעגעתי ללעשן, ואז זה התחוור לי. מפלצת ההתמכרות מרימה את ראשה. היא תמיד תהיה שם. היא לא הולכת לשום מקום ולא קשורה לשום חומר. היא קשורה לטבע האדם, כיצור שמתווכח עם המציאות. אז אמרתי לעצמי שכפי שחשבתי, כדאי לשוב לעלות על הגל של תרגולי המדיטציה, שהתחלתי לפני הנסיעה לקוטב ונקטעו בעקבותיה. היום כשישבתי הבנתי שזה היה זיהוי מדויק. בעודי ישובה עם עיניים עצומות הרגשתי שההתמכרות האמיתית שמקבלת מענה כל הזמן, ממש במענה קבוע, בטפטוף מתמיד לוריד, זו ההתמכרות שלנו לנסות להנדס את המציאות, לאחוז, לשלוט, לסדר, לפתור בעיות, לנתח, לעשות אנליזות של מידע, לפתור משוואות שבתכלס השכל לא יכול להן, ואז נשארים תמיד רעבים, תמיד בפרדוקס, תמיד רוצים עוד. הבחנתי כמה אני עייפה. כמה אנרגיה זה גוזל ממני. כמה העיניים שלי יבשות מרב שהן כל הזמן פתוחות, וכשאני עוצמת אותן מיד הלחות הטב...

הייתה תקופה כזו שכל כתיבה בבלוג הייתה מסונכרנת עם הוסת, והייתי מזקקת דרכה את מתנת הוסת הנוכחית, כי הרי לכל וסת יש מתנה. יותר נכון – כל וסת באה לקחת ממני משהו. לנקות ממני משהו. להשיל מה שעבר זמנו. ועכשיו, משהו גדול מאד מבקש שאשיל אותו. זה בא בהרבה צורות לפתחי לאחרונה. יש את הקו מהמשותף ויש את הפנים הרבות שלו. הקו הכללי הוא סביב ריצוי בחברויות וקשרים קרובים. יש את א' שכל הזמן הייתי מהנהנת בראש סוג-של כשהוא היה מדבר את הדיבורים הפוליטיים שלו, או גם את הדיבורים המגלומניים שלו סביב צדק. תמיד אוהב לציין שאינו מגלומן אבל בתכלס - אין דבר שיותר מחרמן אותו מלהיות צודק, ונתתי לו, כי למי אכפת מזה בכלל. בא לי להגיד שרק לאנשים עם זין קטן, אבל כאילו, לא בא לי להעליב אף אחד, ובתכלס אני יודעת גם מי זה א' ואני יודעת מה המקום הכואב שהוא מגיע ממנו, ואני יודעת שהוא פגוע ומגוזלט ועכשיו כל מה שחשוב לו זה להיות צודק ולהוכיח, אבל בחייאת רבאק, תעזוב אותי במנוחה עם נאומיי השנאה שלך. בטוח לא שם שוכנת האמת שלי. אחר כך יש את אחותי, שקברה אותי בעודי בחיים כי לא עשיתי לה בייביסיטר לילדים, בזמן שפאק שתינ...

אתמול היה יום יוצא דופן. אולי יום שהכל התנקז אליו. יעלי אומרת שזה יום היפוך הקערה. ידעתי את זה רק בסופו, אבל אספר אותו מהתחלה. אתמול בבוקר הרציתי בפני מאה וחמישים מטפלים מתחומים שונים בפרא-רפואי, שעובדים עם אוטיסטים. רק לפני שנתיים פתחתי את הקליניקה מכלום, מאפס, ולא דמיינתי איך הדבר הזה הולך להתגלגל. אנשים אומרים שלוקח זמן לייצב קליניקה ולמלא אותה, וגם כל אחד וההגדרה שלו למה זה אומר קליניקה מלאה או להתפרנס טוב, אבל אצלי זה פשוט היה כפי שביקשתי. ביקשתי כל שלושה חודשים מטופל חדש, עד שאגיע למספר מסוים של שעות עבודה שבועיות שנראו לי למידותיי, וממש כך היה. כמו בתפילה. כשפתחתי את הקליניקה לא הייתי איפה שאני היום מהבחינה הפנימית. הייתי בזוגיות ספק מתעללת. זה לא היה בכוונה מצידו, אבל הוא שנא חלקים מהותיים בי והקטין אותי ופגע בי עמוקות. הוא הרעיב אותי רגשית, ייבש אותי לגמרי, התעלם ממני כמעט ברמה הליטרלית, כך שאם לא הייתי אומרת לו בוקר טוב, יכלו להיות ימים שלמים שאנחנו לא מחליפים מילה. החלק הקשה ביותר היה שהוא שנא את האוטיזם שלי ואף גרם לי לפקפק בשפיותי, שוב, לא בכוונה. שלא נדבר על דברים רכי...

לא רציתי לטוס בלי לכתוב. אולי זו חלק מהחרדה שתמיד מלווה אותי לקראת טיולים. אני תמיד מפחדת שאמות ומכינה הכל. מצחצחת, מבריקה, סוגרת פינות. אם לא אמות אז לכל הפחות אתחיל חיים חדשים, מסודרים, כאלו שקל לשוב אליהם אחרי ההרפתקה הגדולה שעברתי. ולא יודעת. גם הצטערתי להשאיר כאן טעם מר. אם חס וחלילה אמות זה לא מה שירצה שיזכרו ממני. נכון. כעסתי על אחותי. עדיין הלב שלי כבד אבל כבר קצת פחות כועס. לצערי אני מרגישה שמגיעה להשלמה עם הסיטואציה – שעלי לצפות לפחות. שגם אחותי, כמו הוריי, הרבה פעמים מדברת בלי לחשוב לפני, בלי רגישות, בלי נוכחות. אז בסדר, כנראה שעלי לצמצם תקשורת נכון לכרגע, כי בינתיים זה נראה כמו רצף של אסונות וקצרים, ולא, זה לא כי אני אוטיסטית. לטנגו צריך שניים, וכל מי ששאלתי אותו פה אחד הסכים שהיו כאן אי רגישות וריכוז עצמי גבוה. טוב. לא משנה כמה אני מנסה ליפות את התמונה כרגע זה לא נגיש לי, בגלל זה גם אמרתי להוריי שלא ילחצו עלי, ושאני צריכה זמן. ההתפתחויות שהיו מאז התקרית הן שאחותי כתבה לי הודעה כביכול להתנצל, אבל היה לה חשוב לציין שההורים ביקשו ממנה לכתוב לי. חס וחלילה זה לא נבע ממנה, מ...

עברו קצת יותר משבועיים והמוח עדיין טוחן את המאורע. על פניו כלום, נכון? סתם אני מגזימה כהרגלי, סתם עושה פוזות, סתם דרמטית. חסרת פרופורציות, ועוד בזמן שיש חטופים בעזה. והנה, אין חדש תחת השמש, אני בסוף זו שאוכלת את עצמי וגם אצטרך לרדת מהעץ כדי להתנצל, נכון? כי ביקשתי שידברו אלי באופן מסוים ולא אחר? באופן לא אלים, לא מתנשא, לא עוקץ. רך, מבין, מתעניין, חומל. אבל בסדר, לא נגזים. מילא לא חומל ולא מתעניין, אבל לפחות לא אלים ומתנשא ועוקץ. ואולי זאת אחותי ועלי לקבל את זה? כאילו, לא שיש לי ברירה. זה לא שאני יכולה או רוצה לשנות בני אדם... אבל אני בהחלט יכולה להחליט שיחס מסוים הוא פוגעני עבורי ואני רוצה אותו רחוק. אני בהחלט יכולה, אחרי שנים על גבי שנים שאני בולעת את הצפרדע, להגיד שעברת את הגבול. עברת את הגבול שלי חזק מאד והקרסת מגדל קלפים שלם. על פניו לא קרה דבר, אבל כל החיים חולפים לי מול העיניים וזה נוגע לי בול בנקודות הרגישות, ולא סתם כתבתי לך עוד במשפט הראשון ש"כל החיים עשו לי את זה". כל החיים, מגיל מאד צעיר, זיהיתי מסביבי סגנונות תקשורת שהם על פניו מנורמלים אבל בעצם הם ממש אלימ...