לא רומינציה, התפקחות
לא רציתי
לטוס בלי לכתוב. אולי זו חלק מהחרדה שתמיד מלווה אותי לקראת טיולים. אני תמיד
מפחדת שאמות ומכינה הכל. מצחצחת, מבריקה, סוגרת פינות. אם לא אמות אז לכל הפחות
אתחיל חיים חדשים, מסודרים, כאלו שקל לשוב אליהם אחרי ההרפתקה הגדולה שעברתי.
ולא
יודעת. גם הצטערתי להשאיר כאן טעם מר. אם חס וחלילה אמות זה לא מה שירצה שיזכרו
ממני. נכון. כעסתי על אחותי. עדיין הלב שלי כבד אבל כבר קצת פחות כועס. לצערי אני
מרגישה שמגיעה להשלמה עם הסיטואציה – שעלי לצפות לפחות. שגם אחותי, כמו הוריי,
הרבה פעמים מדברת בלי לחשוב לפני, בלי רגישות, בלי נוכחות. אז בסדר, כנראה שעלי
לצמצם תקשורת נכון לכרגע, כי בינתיים זה נראה כמו רצף של אסונות וקצרים, ולא, זה
לא כי אני אוטיסטית. לטנגו צריך שניים, וכל מי ששאלתי אותו פה אחד הסכים שהיו כאן
אי רגישות וריכוז עצמי גבוה.
טוב. לא
משנה כמה אני מנסה ליפות את התמונה כרגע זה לא נגיש לי, בגלל זה גם אמרתי להוריי
שלא ילחצו עלי, ושאני צריכה זמן. ההתפתחויות שהיו מאז התקרית הן שאחותי כתבה לי הודעה
כביכול להתנצל, אבל היה לה חשוב לציין שההורים ביקשו ממנה לכתוב לי. חס וחלילה זה
לא נבע ממנה, מהרצון שלה... אז כאילו, מה אני אמורה להגיב? אני אמורה לשמוח?
להרגיש שבאמת הבנת אותי? ואז בשורה אחת היא התנצלה, ובכל שאר השורות הרבות שוב גוללה
בפניי את סיפור חייה הקורבני, ואיך היא נזהרת מול כולם ואיך היא כל כך משתדלת.
וואלה – לא נראה לי שכולם משוגעים ואת בסדר. אם כבר אז כולם משוגעים כולל את. כולל
גם אותי. סבבה. לא מתווכחת עם זה, אבל... כאילו... את כותבת לי הודעה כדי להתנצל
ובאותה נשימה דואגת להזכיר לי שמבחינתך אין לך אחים... אז מה את רוצה ממני?
תשמעי. אני
לא נוטה להעלב בחיים האלו. זה לא כוס התה שלי, ובכל זאת – זו אמירה די מעליבה...
אבל באמת עזבי העלבויות. אני חושבת שזה בעיקר לא עושה שירות טוב, לא לך ולא לאף
אחד אחר. את מצפה ממני שאהיה משהו שאני לא, ומאחר ואני לא הדבר הזה, אז אני לא
אחותך יותר, אני מתה. אני לא האחות שרצית. אני לא בדמותך. איזה קטע!!! זה בגלל
שאני בנאדם אחר!!! נפרד ממך!!! עם שכל וגוף ורצונות וכמיהות וסיפור. ואולי אם תאהבי
את השוני בינינו אפילו תגלי שזה יכול ממש לתרום גם לך וגם לילדייך – אדם כמוני
בעולמכם. שוני זה טוב. זה מאזן.
את
ממורמרת עלי כבר שנים שאני לא דודה שרופה, שאני לא נוכחת יותר בחיים של הילדים
שלך. אם לא שמת לב אז לי אין ילדים, ויש סיבה לכך, וזה לא כי אני לא אוהבת ילדים.
אם את צריכה תזכורת (נראה שאת ממש צריכה) אז גם אני עברתי דברים בשנים האלו. הילד
הראשון שלך נולד כשאני הייתי בת 14. להזכירך בגיל 14 *בעלך* התחיל להיות הדילר שלי
ודרכו אני הפכתי להיות הדילרית של כל הישוב. לא משנה. זו לא האשמה. סתם דגימה של תמונת
מצב דאז. באותה שנה הפסקתי לאכול וגם התחלתי להקיא. שלא נדבר על פגיעות מיניות,
שימוש קבוע בסמים מכל מני סוגים. שלא נדבר על כך שכל השנים האלו הייתי אוטיסטית לא
מאובחנת, כן??? שזה אולי הכי חשוב. הכי הכי חשוב. ומאז האבחון שלי לא את ולא אף
אחד מהמשפחה לא יודע יותר על אוטיזם ממה שהוא ידע אז. למדת ניתוח התנהגות. את
מלטפת כל מני תינוקות פיסחים ואילמים של אנשים זרים, אבל מעולם לא שאלת את אחותך
מה שלומה מאז האבחון. מה זה אומר בשבילה. בכלל אבחנת את הבן שלך כי את חושבת שהוא
אוטיסט או כי היית צריכה את הכסף? אני לא יודעת כבר מה לחשוב. אני לא בטוחה שהוא
אוטיסט, כמו שהוא פשוט הבן של ההורים שלו. מאד דומה לכם, יש לציין.
כואב לי
לראות כמה עוד כעס יש בי. כמה אני לא מצליחה לכתוב לך בחמלה. את מחקת אותי והרגת
אותי פשוט כי אני שונה ממך. את חיה בסרט שרק את הולכת על ביצים ליד כולם, אומרת לי
שאת מפחדת ליד אבא, ליד אח שלנו, ליד סבתא... את חושבת שלידך לא מפחיד להתהלך?
עכשיו,
שוב, להזכירך, אני גדלתי באותו בית ואני יודעת מה זה הלחץ שאבא מכניס כשנמצאים
לידו. את לא צריכה לספר לי ואת לא היחידה ששמה לזה או סובלת מזה. לגבי השאר, וול,
אנחנו בני אדם. לא המשפחה הכי שפויה בעולם, אבל גם לא הכי גרועה. אם תשאלי אותי –
בסך הכל בסדר. טובה דיה עבורי. אני לא רוצה לגזלט אותך ולהגיד לך שאת סתם מוחקת את
כולם, אבל אני כן רוצה להגיד לך את החוויה שלי מולך – אני מרגישה שכבר שנים אני
צריכה להזהר לידך, כי יצרת מצב כזה שאסור להגיד לך מילה שהיא לא ליטוף ותמיכה
שלמה. לך מותר לשנוא ולבקר את כל העולם ואשתו ועוד בצורה בוטה ואלימה בלי שום
מסננת על הפה, אבל לאף אחד אסור למצמץ לכיוונך, וזה היה לי ברור שיגיע יומי.
בדיעבד זה היה ברור. זה כמו שהיה לי עם אן, צפיתי בה מהצד שורפת גשר אחרי גשר,
ובסוף הגיע תורי.
כתבת לי
בפייסבוק שאת בלתי נסבלת, ואני שואלת את עצמי – זה נסיון של הקדמת תרופה למכה? את
חושבת שכולם ינטשו אותך אז את נוטשת אותם קודם? אני מנסה באמת להבין. זו לא פסיכולוגיה
בגרוש. אני מנסה להבין למה את משניאה את עצמך על כולם, ואז מספרת סיפור של קורבן. קראתי
פוסט יפה בפייסבוק לא מזמן על כך שמי שחי בקורבנות, מהר מאד כל הסובבים שלו יהפכו
לתוקפים בעיניו. זה התלבש לי *בול* על התחושות שאני מרגישה מולך.
הדברים
שקרו לך בחיים – בחלקם לא בחרת, אבל ברובם כן. את בחרת את הבעל ההוא. את בחרת
להביא ילדים. את בחרת כל מני בחירות כלכליות. את בחרת את בן זוגך החדש. ובמהלך
הדרך התמרמרת בטירוף עלי ועל אחרים אם הם לא שילמו איתך את המחיר של חלק מהבחירות
שלך. לא נשאו איתך את העול. תני לי לחדש לך – אני לא חייבת לשאת איתך את העול שלך.
אם כל כך היית רוצה היית מבררת איתי בצורה כנה, לא בצורה שחושבת שמגיע לך משהו
פשוט כי ככה, כי זו דרישה, חובה, אלא מבררת בכנות מה קורה לאחותך, ולמה את לא
מרגישה בנוח לבקש ממנה בייביסטר.
אם זה לא
ברור לך, אז גם אני הייתי בהשרדות כל השנים האלו. היום, לצערי, אני לא מרגישה שאת
בכלל יודעת מי אני. רק פעם אחת באיזו נסיעה סיפרתי לך קצת על מעשיי היום בקליניקה,
כי חשבתי שזה יכול להיות כל כך נחמד שתדעי איך גדלתי, איך הדברים השתנו. לא יודעת
אם זה עניין אותך. לא נראה לי.
את מספרת
לעצמך סיפור שבכל השנים האלו לא היה לך זמן לעצמך, לרפא את הטראומה שלך, היית כל
כולך למען הילדים ופרנסת ולמדת וכו וכו וכו... ובאופן פרדוקסלי לא שמת לב אבל הדבר
הזה בדיוק הפך לחרב הפיפיות שלך, ואת ממלמלת את אותו סיפור שכבר נמאס לשמוע, ואת
לא רואה אחרים בדרך גם כשהם זועקים. את ממשיכה לספר את הסיפור שלך כמו תקליט שבור
בלי לקלוט שהוא שזור בעוד סיפורים.
את לא
חייבת אותי אם את לא רוצה. אני יודעת מי אני, ואני יודעת שאני אדם מדהים ואחות
מדהימה. יכולתי להיות אם רק היית פתוחה לקבל את המתנה שאני, כפי שאני. לא את המתנה
שאת מדמיינת, לא את הדודה השרופה שאת מדמיינת, אלא את הדודה שאני. דודה ממש אוהבת,
ממש עדינה, רגישה, רכה עם הילדים שלך, מצחיקה, יצירתית, שהם כל כך אוהבים. דודה
שאמנם לא אוהבת שנוגעים לה בדברים אבל היי, זה לא משהו שאמור לעורר חרדה, זו למעשה
בקשה כל כך נורמלית שלא צריך להתאמץ בכלל כדי לבצע אותה או להבין את ההגיון שבה.
יתכן גם שאת מפחדת ממני, מרגעים כמו ההוא שהתחלתי לבכות באוטו שלך כי המוזיקה
הייתה חזקה מדי, ולא הבנת למה אני לא אמרתי בזמן שזה מלחיץ אותי. אז תני לי לחדש
לך – להיות אוטיסטית בעולם הזה יכול להיות ממש קשה. כן. לפעמים קשה ברמה ש*לך* קשה
בעולם הזה. לך בכבודך ובעצמך, שיש לך מונופול על הסבל המשפחתי, וזה גם נותן לך
אישור להתנהג כמו בהמה ואז לטעון שאת כל כך משתדלת.
להגיד
שהמוזיקה חזקה לי מדי בזמן זה להיות משביתת השמחות, הרצינית הזו, המבאסת הזו, שלא
מבינה הומור, שלא זורמת, שלא כיף איתה, ותעשי לי טובה, אני לא בטוחה שהיית מגיבה
בשיא הרוך לבקשה כזו. אני יודעת מי את. אני יודעת מי כולם. אני יודעת שכל החיים
אוכלים אותי בלי מלח. אף אחד לא עדין איתי. אף אחד לא שם לב לרגישות שלי באמת. אתם
חושבים שאתם יודעים, אבל אתם רחוקים מאד, שנות אור, מלהבין.
אני טסה
מחר לקוטב הצפוני, טיול שחלמתי עליו שנים רבות, טיול שהתפוצץ לי בפרצוף במלחמה
האחרונה עם איראן (שהותירה אותי פי כמה חרדתית ממה שהייתי, וכפרה, את לא היחידה עם
חווית חיים פוסט טראומטית. תנסי להיות אוטיסטית לא מאובחנת עד גיל 26 ותחזרי אלי
עם תובנות). אני כותבת בקבוצה המשפחתית שהודיעו ממקור מקושר וסודי שעלול להיות
חידוש לחימה בימים הקרובים, ואת עונה לי קצר וקר "זה ידוע כבר מזמן".
ידוע למי??????? ואם זה ידוע ממזמן אז מה זה אומר "בימים הקרובים"???
ואני לא שואלת את השאלות האלו כי אני אוטיסטית קטנונית, אלא כי יש אוקסימורוניות
מסויימת בדברייך, ובעיקר יש כאן חוסר רגישות וחוסר הבנה כמה הדבר הזה מחריד אותי
כרגע, שניה לפני שאני אמורה לעלות על המטוס, רגע אחרי שכל הדבר הזה כבר התפוצץ לי
בפנים פעם אחת... אה אבל רגעעעעעע לאאאאאאאאאא, בגלל שכולם טסים כל הזמן ואת לא אז
אין לאף אחד זכות להתלונן, חלילה לפחד בדרכו שלו. כמו שאמרתי – מונופול על הסבל. שלך.
עזבי. אני לא מעוניינת בו. אני משתדלת להיטיב עם עצמי רב הזמן. לא מעוניינת לעשות
קרב מי מסכנה יותר. לא יודעת אפילו למה ענית לי. אולי ניסית להיות נחמדה ולתת לי
יחס ולשקם את היחסים? אם זו הסיבה אז פשוט לא יצא לך טוב... את מסוגלת לראות
ולהבין את זה? אני כל כך מקווה שכן.
קיצר.
אני יודעת שאין כאן כוונות רעות. למעשה, אין כאן כוונות בכלל. אין כאן הפעלת שכל,
ובטח שאין כאן אינטיליגנציה רגשית עמוקה, רוך, רצון להתקרב באמת. יש כאן בקשות לרחמים,
קורבנות בשיא, ואפס אחריות על מעשייך ועל המילים שיוצאות לך מהפה. חשוב לי להזכיר
שוב, הסיפור לא היה החולצה. הסיפור אפילו לא היה בסופו של דבר ההומור המטומטם שלך
סביב זה. הסיפור האמיתי היה כשפתחת את הג'ורה שלך, וכל אופן ההתנהלות שלך מאותו
הרגע, כולל הערת החטופים הבזויה שלך, שכאילו שמה אותך בעמדה עליונה כי לך אכפת
מהחטופים ולי רק מחולצה, כשבעצם את עושה שימוש כל כך זול במסכנים האלו רק כדי
להתבוסס קצת יותר בנוח בכיסא הרפש של עצמך ולהשפיל את אחותך. גאד, זה היה כל כך
מכוער.
שנים
ראיתי אותך מתנהגת ככה, אבל כשזה הגיע אלי לא יכולתי יותר. סורי. לא אצלי. *את* שזוכרת
לאדל הערה שזרקה לך לפני 20 שנה וממשיכה לדבר עליה דוחה בכל הזדמנות, תביני את
הכוח של מילים. אם את לא סולחת לאנשים על מילים שאמרו לך, אז תשימי לב יותר טוב מה
יוצא לך מהפה.
אם את לא
אוהבת שמדברים על ההשמנה של הבת שלך, אז אל תדברי על כיעור של ילדה אחרת, ותמצאי
גם חמלה לנראות של עצמך. אל תגידי לכל העולם ואשתו לא לבקר אותך ולא לשפוט, כשאת
מבקרת ושופטת את כולם וגם שורפת אותם על זה שהם לא כמוך.
טוב. אני
מצטערת שזה הטון. ממש לא רציתי שככה זה יראה. זה כואב וזה צריך זמן כדי להתקרר.
יתכן שהרבה זמן.
בינתיים
אולי טוב שאטוס לקוטב הצפוני, הזדמנות טובה לצנן כעסים באמת. לחשוב איך *אני*
הגעתי למצב כזה שיש לי כזו בטן מלאה על אחותי. למה *אני* פחדתי לדבר מולך כל כך
הרבה שנים, למרות שלך לא הייתה בעיה כבר לפני 8 שנים להגיד לי שמבחינתך אני מתה,
וגם שכמה חבל שיש לך אחות אוטיסטית, וכמה רצית אחות נורמלית. לא חסכת ממני. עכשיו
תורי.
בשאר
הגזרות, בקצרה כי התעייפתי –
אני
ממשיכה להתעשר ולשעוט לכיוון החצי מליון. לא נראה לי שאצליח לעמוד בו לפי היעד המקורי
שקבעתי, אבל אני צועדת לאט ובטוח. אני רוצה לקנות לי וילה עם עץ מנגו, ופקאן,
וליצ'י אולי, ולימון ובננה ואננסים מצחיקים על האדמה, ותירסים מכל הסוגים ואפילו פטריות.
אני רוצה גן עדן עלי אדמות.
אני מודה
לאלוהים על אהובי הטוב ועל יעלי, שהם קרני האור והשפיות והריפוי שלי בעולם הזה,
ואני כל כך אוהבת אותם.
אני
מבקשת שאלוהים ישמור על ההורים, וישמור גם על כל הילדים האבודים. שישיב כל מי
שצריך לשוב – לעצמו, לגופו, לעמו ולאימו.
שישמור גם
על החיות (שלי, ובכלל), על היערות, שיתן גשמים בחורף הזה, שישטפו את הדם והדמעות,
שיחדשו, שינביטו תקוות חדשות.
אני
מצליחה למדוט כל יום כבר שבועיים רצוף (בשבת אחגוג שבועיים). החלטתי לקחת את זה
כתרופה אחרי שהאשווגנדה נגמרה לי. אני נוסעת לקוטב בוסת, מצוננת, עם כאב ראש מפעם.
מקווה לראות דובים לבנים בסביבתם הטבעית, לחזור עם נוצה נדירה, ולפגוש אנשים
מיוחדים שילוו אותי בליבי בדרכי הלאה בעולם.
תודה, סליחה,
אוהבת, סולחת.
גם אני
משתדלת.
תגובות
הוסף רשומת תגובה