כי יש שכר לפעולתך

אתמול היה יום יוצא דופן. אולי יום שהכל התנקז אליו. יעלי אומרת שזה יום היפוך הקערה. ידעתי את זה רק בסופו, אבל אספר אותו מהתחלה.

אתמול בבוקר הרציתי בפני מאה וחמישים מטפלים מתחומים שונים בפרא-רפואי, שעובדים עם אוטיסטים. רק לפני שנתיים פתחתי את הקליניקה מכלום, מאפס, ולא דמיינתי איך הדבר הזה הולך להתגלגל. אנשים אומרים שלוקח זמן לייצב קליניקה ולמלא אותה, וגם כל אחד וההגדרה שלו למה זה אומר קליניקה מלאה או להתפרנס טוב, אבל אצלי זה פשוט היה כפי שביקשתי. ביקשתי כל שלושה חודשים מטופל חדש, עד שאגיע למספר מסוים של שעות עבודה שבועיות שנראו לי למידותיי, וממש כך היה. כמו בתפילה.

כשפתחתי את הקליניקה לא הייתי איפה שאני היום מהבחינה הפנימית. הייתי בזוגיות ספק מתעללת. זה לא היה בכוונה מצידו, אבל הוא שנא חלקים מהותיים בי והקטין אותי ופגע בי עמוקות. הוא הרעיב אותי רגשית, ייבש אותי לגמרי, התעלם ממני כמעט ברמה הליטרלית, כך שאם לא הייתי אומרת לו בוקר טוב, יכלו להיות ימים שלמים שאנחנו לא מחליפים מילה. החלק הקשה ביותר היה שהוא שנא את האוטיזם שלי ואף גרם לי לפקפק בשפיותי, שוב, לא בכוונה. שלא נדבר על דברים רכים יותר משפיות. אולי אני פשוט כזו ולא אחרת. אולי זה בסדר. אם בדלתא מוכרים פיג'מות עם ציורים במידות של נשים, אולי זה הגיוני שנשים קונות את זה? אוהבות את זה?

אגיד שהפרידה ממנו הייתה אחד הדברים המעצימים שקרו לי, ועכשיו כשאני מגלגלת לאחור את התמונות והמאורעות בעיני רוחי, אני מבינה שהייתה שם וואחד השבה של עצמי לעצמי. במיוחד אחרי הפרידה, היו קטעים שאני נשבעת שלא היו לשם העקיצה, אבל בהחלט היו לשם השבת הכבוד האבוד. אמרתי לו בחלוף כמה חודשים מהרגע שהתפצלו דרכנו: "גם אתה מרגיש עכשיו שזו הייתה הבחירה הכי נכונה בעולם, להפרד?" והוא התחיל לגמגם פילוסופיות, להגיד ש"מה זה נכון בעצם?", לקרקר ניהיליזם כשאני רואה מאחורי זה את העיניים המפוחדות שלו. אין לו מושג מהחיים שלו. הוא מפחד לדבר עם אישה. הוא מפחד לבחור. לעזאזל, תבחר להיות סטוציונר כל החיים שלך, תעשה מה שבא לך, אבל תהיה שלם עם עצמך, שמח בבחירתך. אבל לא אצל פיטר פן שלנו.

וזהו. ככל שעבר הזמן, לדעתי הוא הבין מה היה לו בידיים, ואני הבנתי מה *לא* היה לי בידיים. הוא הבין כמה זה היה מלא ואני הבנתי כמה זה היה ריק. אולי אני טועה, אולי זה סיפור שנחמד לי לספר לעצמי, אבל לא נראה לי. אני קולטת דקויות. כבר בפגישה הראשונה אחרי הפרידה הוא שאל "מה, רזית?" כי בנוסף להכל הוא גם גרם לי להרגיש שמנה (ואני לא, ולא רק שאני לא, גם סבלתי מאנורקסיה). בפגישה הבאה ציין שאני נראית טוב. רק רחוק ממני הצליח לראות את הטוב שבי. וזהו. חלאס. לא רוצה להקדיש לו הרבה מקום כאן בפוסט הזה, אבל רק לציין שאחרי הפרידה הכל קרה מהר.

אני זרקתי את כל המגבות והמצעים בבית, תליתי תמונות חדשות על הקירות, החלפתי תאורה. הבית היה נראה יפה מתמיד, יותר ויותר דומה לחזון שחלמתי לי. כל מי שנכנס אליו הרגיש בו בבית ורצה פשוט להשאר, לעבור לגור בו.

כחמישה חודשים אחרי הפרידה, היה לי דייט עם איזה אידיוט נוסף. הספיק לי דייט אחד איתו כדי להבין שזה לא זה, וגם לסנגר על יכולות הזיהוי והמצפן הפנימי שלי. הוא ניסה לשכנע אותי שה"לא" שאני מרגישה בגוף לא אמיתי, וכימיה זה אוברייטד, ועוד כלמני. היו לו עוד חטאים, אבל הוא לא הנושא. החזקתי את ה"לא" הזה חזק וברור, ורגע אחר כך קרה דבר מופלא.

הגיע האיש שלי. האיש הנכון והטוב שלי. האיש המושלם שלי. האיש שמהרגע הראשון הרגשתי איתו כל כך נוח. האיש שעוד משיחת הוואצפ איתו הבהב הרדאר האוטיסטי שלי, וכשעשיתי איתו שיחת "יציאה מהארון" בדייט השלישי, במקום לגזלט כמו כולם או להבהל, הוא פשוט אמר "אה, אני יודע, זה היה כל כך ברור". הללויה. זה האיש ששתינו שוקו ביחד בדייט הראשון ורשמנו אחד את השניה באינטימיות, בשקט, יושבים, לא זזים, מתבוננים בכל פרט קטן, בכל פיקסל בפנים אחד של השניה, ואין פגמים, יש פשוט קיום. נקי. נוכחות רכה.

וזהו, לא יודעת. הכל קרה מהר. בדיעבד גם הסתבר שהוא רצה לכתוב לי כבר זמן רב, וכתב לעצמו בלוח שנה את שמי שוב ושוב, ורק אחרי הדייט עם האידיוט ההוא, הוא יצר איתי קשר. בדיוק חזרתי ארצה מטיול והכל היה מסונכרן באופן מופתי.

אחרי שלושה חודשים כבר עברנו לגור ביחד. זה היה בדיוק כשהתכוננתי להרצאה הראשונה שלי מול קהל. אז היא הייתה לקהל הפתוח. קיבלתי עליה בערך חצי מהסכום של ההרצאה מאתמול. היא הייתה מוצלחת והביאה לי לקוחות חדשים, אבל גם השניאה אותי קצת על אנשים ממורמרים מסויימים בקהילה (אינני מתחרטת על כלום).

כבר אז הבנו שזה הולך בכיוון רציני והתחלנו לדבר גלויות על הרצון להתחתן, ואתמול חגגנו שנה ביחד, והתחלתי בכלל את הפוסט מלספר על איך היום התחיל עם ההרצאה, ועכשיו כבר הסתבכתי עם איך לתפור את זה. מה שהיה הוא שהיום התחיל בהרצאה שחששתי לקראתה (אבל פחות מבקודמת), והיא הייתה הצלחה מסחררת. קיבלתי תגובות אוהדות מנשות טיפול מכל רחבי הארץ, והרגשתי שלא רק שקיבלתי את החום ואהבה וההערכה שלהן, אלא גם זרעתי ככה זרע של שינוי בכל כך הרבה ערים שונות, ממש פיזרתי את כל הידע שצברתי (בעיקר מנסיון חיים, וכל כך הרבה כאב). פיזרתי את פירות עמלי.

ככה התחיל היום, ולונג סטורי שורט (ככה אומרים הצעירים?) הוא הסתיים בטבעת.

הוא הסתיים בטבעת ואני בכיתי כל כך. בכיתי משמחה, מהתרגשות, מכאב על כל מה שהיה עד אותו הרגע. בכיתי כי הרגשתי שפתאום היום הזה נארז לי כמו סוכריה מתוקה, כשבבוקר כל הארץ עטפה אותי בהכרה, בהערכה, בראיית הטוב שבי, ובערב האיש שלי חתם את זה ואמר לי "גם אני רואה את כל זה בך", ואמר לי שהוא איתי, לנצח, שהוא רוצה, שהוא לא מאמין איך הוא בר מזל כל כך... וזה מצחיק, כי הויכוח היחידי שלנו לאורך השנה הזו שאנחנו יחד, הוא ויכוח סביב מי מאיתנו יותר בר מזל. כל אחד טוען שהשני הכי מושלם וטוב, וכל אחד מאיתנו לפעמים שואל את עצמו – איך מכל האנשים דווקא אני זכיתי בפלא הזה...

התחושות שהיו לי בגוף כל כך משונות, חדשות, זרות אבל הכי מוכרות בעולם. תחושות של "בפעם הראשונה אני בבית". של נחת הכי עמוקה שהרגשתי בחיים שלי. פשוט נחת... ולאורך כל הדרך צצו סנכרונים משונים, והשיר שלנו התנגן ברקע -  I'll be your mirror, שכל כך מתחבר גם לשמו של אהובי, ולרגע שציירנו יחד, להכל...

הסנכרון היפה והקסום ביותר היה שפתאום נזכרתי בלילית השלג. אותה לילית שכבר שנים אני אומרת שביום שאראה אותה חיי ישתנו לבלי הכר. משהו גדול וטוב יקרה. זה יהיה שער. ידעתי את זה כבר שנים אבל לא ידעתי בדיוק מה יהיה הדבר שיקרה, ובכלל איפה ואיך יקרה לי הנס הזה לעזאזל – לראות לילית שלג, ועכשיו כשאני כותבת כאן אני קולטת שאפילו לא כתבתי כלום על המסע לקוטב! וואו. כל כך הרבה קורה. אז כן. היא התגלתה בפניי כנגד כל הסיכויים, למרות שכל החוקרים והמומחים אמרו לי שאנחנו לא באיזור שזה אפשרי. היא התגלתה אלי במלוא הדרה - יפה, ענקית, צחה כמו כלה, עוטפת כמו מלאך, כמו שבת המלכה, כמו חופה... וכבר אז אמרתי ליעלי "זה השער" ונזכרתי בפרידה מהקשר הקודם והארור, ותהיתי לעצמי בשקט בשקט "מה הסיכוי שהוא קנה טבעת"? ומסתבר שהוא באמת קנה אותה יום לפני שהלילית התגלתה. למעשה פחות מ24 שעות.

אני רוצה לחתום את הסיפור הזה בכך שהשם הוא המלך, שהוא סידר את הדברים יפה כל כך, הכי יפה שאפשר היה לדמיין. אי אפשר להסביר כמה אני מתמצתת כאן וחוסכת בפרטים. אי אפשר לדמיין כמה יפה הלילית הייתה, עם גורי השועלים הארקטיים משחקים סביבה, והאור האחורי פוגע בכל היצורים הלבנים הללו ומצייר להם הילה בוהקת, והקשת הלבנה בשמיים, והפרחים האדומים והאגם הטורכיז וההרים שנראים כמו טירה, והנחל הנקי והקר הזה... שם אני הייתי, שם עברתי בשער שלי, כשאהובי בחר לי את הטבעת הכי יפה ונסיכתית בעולם, את סמל אהבת הנצח שלנו.

יש לי עוד כל כך הרבה סיפורים על המסע, על הביקור בכפר האינואיטי, על איך זיהיתי את רסיסי הנשמה שלי בבית של הצייד הזקן, ואיך קיבלתי זריקה בטוסיק וישנתי על הרצפה בבטן האוניה בתחילת המסע, ואיך גיליתי שיש דבר כזה מחלת יבשה (ומה הקשר שלה לאוטיזם?).

יש עוד הרבה לספר, באמת אינסוף, אבל בינתיים רוצה להגיד שאני מאושרת. שהמסע צפונה היה מופלא. חשבתי שהוא גחמה שאסמן עליה וי ואשים מאחוריי, אבל זה לא ככה. אני רק חווה העמקה, חיבור וגילוי נוספים לפלא הזה שנקרא הקוטב הצפוני. כולם אומרים לי "יאללה, עכשיו לדרומי" ואני מודה שבכנות הוא לא כל כך מעניין אותי. הייתי חוזרת לקוטב הצפוני שוב, ובייחוד לגרינלנד שהתאהבתי בה עד כלות, ושם גם פגשתי את אהובתי, הלילית הטובה.

יש דברים שאין להם הסבר. הנשמה נמשכת, הלב יודע

ויש אותי ואותך ועכשיו זה רשמי לתמיד 💗