אחותי

עברו קצת יותר משבועיים והמוח עדיין טוחן את המאורע. על פניו כלום, נכון? סתם אני מגזימה כהרגלי, סתם עושה פוזות, סתם דרמטית. חסרת פרופורציות, ועוד בזמן שיש חטופים בעזה. והנה, אין חדש תחת השמש, אני בסוף זו שאוכלת את עצמי וגם אצטרך לרדת מהעץ כדי להתנצל, נכון?

כי ביקשתי שידברו אלי באופן מסוים ולא אחר? באופן לא אלים, לא מתנשא, לא עוקץ. רך, מבין, מתעניין, חומל. אבל בסדר, לא נגזים. מילא לא חומל ולא מתעניין, אבל לפחות לא אלים ומתנשא ועוקץ.

ואולי זאת אחותי ועלי לקבל את זה? כאילו, לא שיש לי ברירה. זה לא שאני יכולה או רוצה לשנות בני אדם... אבל אני בהחלט יכולה להחליט שיחס מסוים הוא פוגעני עבורי ואני רוצה אותו רחוק. אני בהחלט יכולה, אחרי שנים על גבי שנים שאני בולעת את הצפרדע, להגיד שעברת את הגבול. עברת את הגבול שלי חזק מאד והקרסת מגדל קלפים שלם.

על פניו לא קרה דבר, אבל כל החיים חולפים לי מול העיניים וזה נוגע לי בול בנקודות הרגישות, ולא סתם כתבתי לך עוד במשפט הראשון ש"כל החיים עשו לי את זה". כל החיים, מגיל מאד צעיר, זיהיתי מסביבי סגנונות תקשורת שהם על פניו מנורמלים אבל בעצם הם ממש אלימים ולא רגישים, וזה פגע בי עמוקות. עכשיו, בסדר, אני מבינה שאת באיזה תהליך מזורגג של אנ-מאסקינג וניכוס זהותך מחדש, אבל לא על חשבוני כפרה. את מזכירה לי את עצמי של לפני עשר שנים, כשגיליתי שכנות זה קטע, אבל עדיין לא הבנתי מה לעשות עם זה אז פשוט אמרתי הכל, כולל דברים פוגעניים ממש, בלי לסנן כלום. תסלחי לי על הניתוחים הפסיכולוגיים אבל "תפקודי אגו זמינים" אלו לא מילים גסות.

ואני גם מבינה שאת רמוסה. עייפה. שאת מנסה כל כך חזק. משתדלת כל כך חזק. לומדת, מפרנסת, מגדלת ילדים, ומעולם לא היה לך מקום של אמת לרפא את הטראומה (לא רק המינית, גם הטראומה של להפוך לאמא בגיל צעיר בלי שאת באמת מוכנה לזה, ועוד כל מני). ובסדר, אני לא אגיד לך איך אני חושבת שנכון להתמודד, ולכל אחד הקלפים שלו, אבל יש דברים שלא עוברים לי בגרון, ואלוהים יודע כמה שניסיתי, כמה שניסיתי בכוח, כדי שלא תמחקי אותי, כדי שלא תשארי לבד גם כשעשית פשוט מעשים בזויים ומטורללים. לאף אחד אסור לבקר אותך כי את מבקרת מספיק את עצמך? או שלא הסתכלת במראה כבר 20 שנה?

חלאס עם המשחק הזה, נשבר הזין. לאף אחד אסור למצמץ לך מיצמוץ לא במקום, אבל לך מותר להשתין על כולם בקשת ולחרבן להם על הראש ובפה ובחורים של העיניים ובכל מקום. אני לא אשכח שבאת לחנות את הרכב בחנייה של הקניון ומישהו הפריע לך קצת, ופשוט פתחת את החלון וצרחת עליו שיש לו זין קטן או משהו. ככה, בכזאת קלות. יורה חצים. פוגעת והולכת.

זו אחת הסיבות, אגב, שאני לא עולה על הכביש. האלימות הרווחת הזו. אולי זו גם אחת הסיבות שבכללי אני לא יוצאת מהבית. ואנשים יכולים כמה שבא להם להגיד שאני אוטיסטית והזויה וחסרת פרופורציות ורגישה מדי, אבל הפעם תורי להגיד שעל הזין שלי, ועבורי אני דורשת יחס רגיש, נוכח, לא על הדרך, לא לשלשת של מילים מהפה. אני רוצה שאנשים יחשבו לפני שהם מדברים אלי. יפעילו את השכל שלהם ואת הלב.

"אף אחד לא הבין שזה הזמן לבקש סליחה" חחח. כמו בשיר של יונה וולך "באמת תסלח לנו, לא ידענו שאתה כזה". אבל אתם יודעים טוב מאד שאני "כזאת", ומעולם לא טרחתם לשאול מה זה אומר בשבילי, ואיך חיי השתנו, ומה קשה לי. לא! רק לך קשה נכון? מסכנה! לכולם יש מה להגיד עליך, על האימהות שלך, על הילדים שלך, הכל קשור אליך, הכל סובב סביבך, נכון?

ועוד ניסיתי לשאול לשלומך אחת לזמן מה, עוד לפני יותר משנה אחורה אני מוצאת הודעות בהתכתבויות בינינו, שאני משתפת אותך שגם לי קשה, ואת אפילו לא שואלת. את חיה בסרט שאני חיה את חיי המושלמים, מקנאה בי שיש לי כסף ואין לי ילדים, שאני רזה, מוכשרת או לא יודעת מה (אני מצטטת אמירות שלך ממהלך החיים, לא ממציאה את זה). ביקשת ממני לבוא להשתמש באחד החדרים בבית שלי כחדר לסשנים של בי די אס אמ. אני לא הבית זונות שלך.

אני גם לא הפח אשפה שלך. ואיזה קטע, הייתה לי עכשיו שגיאת הקלדה פרודיאנית. יצא לי "פח אשמה" במקום "פח אשפה". אז כמסר מן היקום, תפסיקי להשליך את רגשות האשמה שלך על כל העולם ואשתו. וכן, אני יודעת שההורים שלנו לא טלית שכולה תכלת והם נוטים לשיפוטיות מן הסוג האפל (גם אני גדלתי אצלם, להזכירך), אבל בואי. לקרוא לילד שלך "זין" ו"חרא" כדרך קבע זה כבר לא עניין של סגנון לעניות דעתי. אבל בסדר. תעשי מה שבא לך. יש לך שיקול דעת אמרת, נכון? שאלוהים ישמור עליך ועל שיקול הדעת שלך, כי בכנות אני מפחדת, ויש לי הרגשה שאנחנו, המשפחה, חשופים רק לקצה הקרחון של הסחלה הקיומי שאת נמצאת בו. של ההרס העצמי שלך.

ואם את חושבת שזה לא כואב אז את טועה, ואם את חושבת שאנחנו לא דואגים אז את טועה, ואם את חושבת שזה קל שאי אפשר להתקרב כי את נושכת אז את טועה, ואם את חושבת שאני שוכחת שאבא בכה אז את טועה, ואם את חושבת ששכחתי את הרגע שבלעת כדורים והם אמרו לי שכואב לך הראש ויצאו מהבית בסערה, ושמימנו לבכורך את גן הילדים ובכסף שלהם קנית קוקאין, ושהייתי אחרי פרידה מקשר רעיל וארוך וקשה ובמקום לשאול לשלומי רק סיפרו לי כמה הבור שלך מעמיק, ושאבא אמר לי שסוף סוף היה להם איזה חסכון והם חשבו לעשות איתו איזה משהו אבל בסוף (שוב) כיסו לך חובות... אבל אז אסור להם להגיד שהם מפחדים שאם תפלי, תפילי אותם איתך! אסור! כי גם זה ירחיק אותך, ותשתבללי בעצמך כקורבן של נסיבות, ותאשימי אותם שהם הורים חרא בזמן שעלייך אסור לדבר, בזמן שהם עוגן ושפיות עבור ילדייך ואם נודה על האמת – גם עבורך.

לא מושלמים, נכון, כולנו, אבל קל מאד לדבר על אחרים ולטעון שכולם דפוקים ואת בסדר. ואם את טוענת שאת לא בסדר (כולנו יודעים שממזמן) אז אולי כדאי לך לשוב לאשפוז או לא יודעת מה. לעצור את הסחרחרה ולטפל בעצמך. לחשב מחדש סדרי עדיפויות. לשים לב מה פאקינג נהיה ממך. מה פאקינג נהיה ממך?!

וכואב לי. כואב לי כל כך. כואב לי להתעלם ממך. כואב לי שגם ככה את מרגישה דחויה וכבשה שחורה, וכולם בקבוצה המשפחתית נוסעים לחו"ל וכואב לי שאולי זה דורך לך על הפצעים, ואני רק רוצה לחבק אותך ולהגיד לך שהכל יהיה בסדר, אבל הגרון שלי כבר שרוט מלנסות לבלוע את כדור הקוצים הזה. אני מרגישה שמוטב לי לאבד אותך (לתפוס מרחק) ולו כדי להשמיע קול ולצרוח "דיי!". פשוט דיי לכדור השלג הזה. לצערי נראה שאת אפילו לא מבינה למה התרחקתי. את חושבת שזה בגלל חולצה.

בארוחה האחרונה כאב לך הראש וישבת מעוכה כל הערב, ואז פתאום נזכרת שהבת של אחיך מכוערת וזה כל כך הצחיק אותך, ופתאום עבר לך הכאב ראש, ופתאום רעל שיושב בך כבר 20 שנה ביקש לצאת בדרך כל כך לא מעובדת, כל כך מכוערת, בלי לחשוב עלי, בלי לחשוב על ההורים שלך, על הילדים, על אף אחד! והעיקר את ההודעה המסכנה שלי בוואצפ הרגשת צורך להקליל ליד הילדים, בזמן שאת מתנהגת פשוט כמו חולת נפש לידם, וכן, הפעם אני כבר לא שואלת רשות, אני מבקרת אותך! אני שופטת אותך! ואני יודעת שבחיים לא הייתי נותנת לך לשמור לי על הילדים, אם הם אי פעם יהיו! בעיני זו בושה וחרפה להעביר כזה מסר, ובנך עוד מצטרף אליך לחגיגה ולדחקות על כמה שהיא מכוערת, בזמן שבואי! כולנו יודעים כמה אישיוז יש לך עם הנראות שלך, וכמה את מנסה להגן על הבנות שלך מאותה התנהגות שלך בדיוק! מה ההבדל אם זו שמנופוביה מכיוון אמא שלך, או המסרים הדוחים שאת מנחילה להם? אה, כי לך מותר הכל, שכחתי.

אנחנו שלושה אחים. את תפסת את תפקיד השחור, אחי מנסה לתפוס את תפקיד הלבן, ואני האפור. דרכים רבות יש לנסות להתגבר על כאב וטראומה - בצדיקות וחזרה בתשובה (לבן), בשבירת כלים (שחור), או באובדן זהות כדי להשתקף בכל חלקיקי העולם ואולי למצוא את עצמי מחדש (אפור). אבל הפעם אינני אפורה יותר. אני נוקטת עמדה, וזה לא סיפור של בעד או נגד, וגם לא סיפור של בחירת צד. אני פשוט משמיעה את קולי ואת איך שאני מרגישה.