פוסט שמותר לי לכעוס בו

הייתה תקופה כזו שכל כתיבה בבלוג הייתה מסונכרנת עם הוסת, והייתי מזקקת דרכה את מתנת הוסת הנוכחית, כי הרי לכל וסת יש מתנה. יותר נכון – כל וסת באה לקחת ממני משהו. לנקות ממני משהו. להשיל מה שעבר זמנו.

ועכשיו, משהו גדול מאד מבקש שאשיל אותו. זה בא בהרבה צורות לפתחי לאחרונה. יש את הקו מהמשותף ויש את הפנים הרבות שלו. הקו הכללי הוא סביב ריצוי בחברויות וקשרים קרובים.

יש את א' שכל הזמן הייתי מהנהנת בראש סוג-של כשהוא היה מדבר את הדיבורים הפוליטיים שלו, או גם את הדיבורים המגלומניים שלו סביב צדק. תמיד אוהב לציין שאינו מגלומן אבל בתכלס - אין דבר שיותר מחרמן אותו מלהיות צודק, ונתתי לו, כי למי אכפת מזה בכלל. בא לי להגיד שרק לאנשים עם זין קטן, אבל כאילו, לא בא לי להעליב אף אחד, ובתכלס אני יודעת גם מי זה א' ואני יודעת מה המקום הכואב שהוא מגיע ממנו, ואני יודעת שהוא פגוע ומגוזלט ועכשיו כל מה שחשוב לו זה להיות צודק ולהוכיח, אבל בחייאת רבאק, תעזוב אותי במנוחה עם נאומיי השנאה שלך. בטוח לא שם שוכנת האמת שלי.

אחר כך יש את אחותי, שקברה אותי בעודי בחיים כי לא עשיתי לה בייביסיטר לילדים, בזמן שפאק שתינו היינו נרקומניות שבורות והתמודדנו עם כל כך הרבה זבל, ובמקום להכיר בכאב ההדדי, בבדידות ההדדית, הרבה יותר נח לה כמובן להתמקם בעמדת הקורבן, לחשוב שרק עולמה הוא זה שקיים, לא להתעניין בי, לא לדעת עלי תכלס כלום בשנים האחרונות, אבל בהחלט להכריז שאני חרא של דודה ואחות. יאללה, כוסעומו. לא בוגר בעיני, סורי. שתינו ישבנו בבית בדיוק אותו הדבר ופנטזנו על ההתאבדות שלנו, ולשתינו כאב שהשניה לא שם איתה. שאנחנו עלולות להתפגר כאן ואף אחד לא ידע. אז למה האחריות היא רק שלי? למה אני החרא? או שתכירי שהכאב כאן הדדי וגם הקושי לעזאזל לתחזק מערכת יחסים בתוך ההתמודדות הזו, במיוחד כשאנחנו שונות כל כך, או שתלכי לעזאזל.

אחר כך יש את י', שכבר שנה שלמה מתאכזבת ממני אחת לחודש בממוצע, נעה בין קצוות של "את חברה נהדרת" לבין "נטשת אותי, עזבת אותי, החברות שלנו מתה", ואני מצטערת, אבל כבר הסתחררתי מכל זה. או שאני חברה נהדרת, או שאני חברה חרא, תחליטי. או, רגע רגע, יש לי אופציה יותר מוצלחת – יתכן שאני פשוט בנאדם! נכון מהפכני?? בנאדם כזה, עם חוזקות וחולשות ממש אחרות משלך. ולפעמים גם ממש דומות. י' דווקא מעורבבת בחיים שלי יותר מהאחרים שכתבתי עליהם כאן, ודווקא בגלל זה אני כאילו מצפה ממנה להבין יותר, אבל הבנה היא לא העניין כאן. העניין הוא שדה מוקשים רגשי, טריגרים מכל פינה שלא מאפשרים לנשום, שמתישים אותי, ובלי לשים לב גם מייחסים לי תכונות שליליות, ככה שגם כשאני ממש מתאמצת לשים את כולי ביחסים, זה עדיין לא מספיק, זה עדיין מאכזב, אני עדיין "נוטשת", ואני אפילו לא מעזה לעזאזל להתנהל במע' היחסים הזו באמת בקצב ובצורה הטבעית שלי כי אני מרגישה שתופסים אותי בביצים. שאם לא ארצה ואתנהל לפי החוקים של צבא השדים והטריגרים, החברות הזו לא תשרוד, כי גם ככה היא חצי כוח במצב הזה, ואי אפשר לעזאזל להפגש בשמחה בלי לדבר על כמה שנטשתי, בזמן שלעזאזל אני כל כך מתאמצת להחזיק את כל הזירות, ובא לי לשמוט הכל ולדעת שמי שאוהב אותי פשוט אוהב אותי, בלי ערמה של טענות, ושמותר לי לנוח במערכות יחסים, ולא להיות חרדה שכל הזמן אני מאכזבת אנשים אם התעייפתי או הלו"ז שלי השתנה והפניות שלי. אז זהו. מספיק ודי. אני אהיה אני ובואי נראה אם זה טוב או רע.

ויש את ד', שאני אוהבת אותו מאד (גם את השאר), והוא יושב בבית ואוכל עלי סרטים של דחייה ונטישה גם כן, בזמן שחודשים על גבי חודשים הוא לא שואל לשלומי (ואני כן שואלת), אבל בפעם היחידה ששאלתי לשלומו ובמקרה הוא ענה לי שניה לפני שעליתי על מטוס לקוטב הצפוני (!!!) אחרי שנים שחלמתי על זה (!!!) והוא אפילו לא התייחס למשקל של זה בחיי (!!!) הוא כועס שלא עניתי על השיתוף שלו מה שלומו, למרות שהתייחסתי בקצרה לדברים שהיו חשובים בעיני ומעבירים את רוח דבריי, וגם כתבתי לו בהמשך שאני מתנצלת שלא הגעתי לזה לעומק כי אני בסחרחרה של החיים, והוא לא תהה אפילו מה הסחרחרה שלי, איפה ואני ולמה. רק ישב בבית ואכל עלי סרטים שהוא לא חשוב לי כבר, או לא חשוב לי כמו שאני חשובה לו, כי לעזאזל ביקרתי בפרדס חנה ולא אמרתי לו שלום, בזמן שסבלתי מוירוס וכמעט שלשלתי במכנסיים, וגם הייתי לעזאזל עייפה, ולא לבד, ואחרי עיסוקים מציפים. נמאס לי שאנשים משליכים עלי את הפחדים שלהם!! ואחר כך עוד אומרים שזה לא כדי לגרום לי להרגיש רע, אלא רק כדי לבקש חיבוק. לא!! סורי אבל זאת מניפולציה!

זו בקשת חיבוק אלימה, מכאיבה, מעליבה! זו בקשת חיבוק שמוציאה לי שם רע, ואני מצטערת, אבל אני ממש מסרבת לקנות את הנרטיב הזה שאני חברה חרא או אחות חרא! אני מסרבת לשתף עם זה פעולה, מסרבת להזין את זה, כי זה רק מזין מפלצת מאד ממכרת שלכולכם יש בבטן, הלחם והמים של השדים והרוחות שלכם!!! זה לא משרת אף אחד, חוץ מאת תודעת הקורבן שלכם, שמחפשת להצדיק את עצמה בכך שהופכת את אוהביכם לתוקפים. בכך שמקדימה תרופה למכה ומבקשת לחרבן הכל מראש. לקחת שליטה, לחתוך את החבל לפני שהוא חותך אתכם. אז חלאס, אני שמה לזה גבול. אתם רוצים חיבוק? בואו תקבלו בשמחה ובאהבה, אבל בלי טענות השווא האלו, בלי לתפוס אותי בביצים, בלי לדרוש ממני להיות מישהי או משהו שאני לא (חח "דודה שרופה", איכס), בלי לשבת בבית ולאכול עלי סרטים כשאתם עמוק עמוק בתוך הריכוז העצמי שלכם.

ויש אותי, מולו, מול אהובי המושלם באמת. מול אהובי שבאמת גורם לי רק להרפות עוד ועוד, ודווקא שם כשאני מרפה אני מגלה את השדים של עצמי, וזה בעיקר עולה לי בתחום של המיניות, אבל לא רק. אני פוגשת את זה גם בהקשר של המטבח, ששחררתי את הבישולים איתו, והוא גם דואג לקניות, ואני סוף סוף נשענת בפעם ראשונה בחיים שלי, ואז אחרי שכל האנשים הקרובים אלי עושים לי את המוות בכל הנוגע לכמה תפקודית אני בקשר (וסורי אני לא קונה את זה שזה לא קשור לזמן), אני ממש מתחילה לפחד שהוא יהיה הבא בתור, שפתאום הוא יתמרמר עלי כשאני מעזה לא להיות האישה הזו ששולטת ואוחזת ומהנדסת את המציאות והכל על כתפיה וצריכה לרצות את כולם ולא להשען לעולם...

אז אני מנסה בכוח להכריח את עצמי לצאת למכולת ולקנות מצרכים ולהרים ארוחה, וזה ממש מפחיד אותי לצאת וזה מעמת, וגם האוכל יוצא לי מגעיל, וגם במיניות אני אוכלת סרטים אם עכשיו חודש חליתי (כן, חודש חליתי בזמן שכולם אכלו לי את הראש), אז אני מתחילה לחשוב שאני לא מספקת אותו, ושאולי זה יגרום לו לבגוד, וכל מני קשקושים שהמוח שלי מייצר – היי היי אבל קבלו הבדל מגניב ונחמד – אני לא משליכה את זה עליו. אני מאמינה לו כשאומר שאוהב ושומר.

אני רואה... אני רואה את כל התמונה הגדולה, אני רואה איך הפצע שלי נפגש עם הפצעים של אהוביי, וכל כך צר לי שבמקום לקרב זה מרחיק, ואני מבינה שהדבר הכי מקרב שאני יכולה לעשות עכשיו, זה לשמור על האמת שלי, להיות בול מי שאני ולזכור שאני חברה טובה ואכפתית, וכן, להגיד שזה מעליב אותי כשטוענים שאני לא. וכמובן שאני רצה לבדק בית באופן קבוע ושואלת את עצמי – מה, אם כל החבורה הזו יושבים מאוכזבים ממני, יכול להיות שאני ממש מקולקלת בכל מערכות היחסים שלי? ואתם יודעים מה? על הזין שלי! התשובה היא פשוט לא. ובמיוחד זה מתקשר לאוטיזם, אבל לא רק. אני לאחרונה שומעת עוד ועוד עדויות מאוטיסטים שממש נשחקים ככל שהם מתקדמים בקריירה והחיים שלהם מלאים יותר, ולא, אל תצפו ממני לצמצם עכשיו משרה, אל תסתכלו עלי כאילו אני פוגעת בעצמי. להזכירכם זו הפעם הראשונה בחיים שאני לעזאזל מצליחה להתפרנס, ועוד במקצוע שאשכרה הוא ווין ווין ומקדם מרפא רב מערכתי... אז אני צוללת לזה, ואני משלמת את המחירים, ואני מאד מקווה שמי שאוהב אותי באמת לא יחליט להיות חלק מהמחירים האלו שאני צריכה לשלם, ויסיר אותי מרשימת חבריו.

אני מקווה שאנשים יבינו את הצורך שלי לשתוק ולנוח אחרי יום טיפולים, וגם בין ימי טיפולים, ושאנשים יבינו שלדבר בוואצפ כרגע לא עובד לי, מה שאומר שנשארת רק אפשרות להפגש, אבל פעם בחודש זו תדירות שהיא בגדר חלום, בעיקר כשכולם רוצים חתיכה ממני, גם ד' וגם י' וגם ההורים, ושלא נדבר על סבתא שהיא הכי מקצוענית בכל הנושא של "שכחתם ונטשתם אותי" (אה וקבלו פאנצ' מדהים - אחותי מחקה אותה בדיוק על זה, ועכשיו עושה לי מה שסבתא עשתה לה חח. מי אמר היכל מראות ולא קיבל) וזה מנגן לי הכי חזק על כל המיתרים כי האישה הזו פאקינג תמות תכף, ואפילו שהיא לפעמים פשוט מגעילה, אני מכבדת אותה, ואני רואה את הכאב שלה, ואני רוצה לתת לה ללכת מן העולם הזה בהרגשה שהיא ממש ממש ביחד, עטופה בכל אהוביה, בכל המשפחה שיצאה מפתח הרחם שלה, האכילה ודאגה להם. אז מה אני אמורה לעשות? מתי אני אמורה לפגוש כל אחד? פעם בחצי שנה? ואיך אנשים אמורים להרגיש שהם "פנימיים" לחיים שלי ולא חיצוניים? אולי לזכור שפנימיות זו בחירה של הלב, זה מקום בלב, זו נחלה שמורה בלב, והדבר היחיד שמקלקל נחלה כזו זה כשמאכילים את השדים.

טוב, זהו. סליחה על הנחרצות אבל גם "סורי נוט סורי". יש ממש גבול, והפעם הוא נחצה ובגדול. אני מוכנה לקבל ביקורת ולהיות אמפתית לכאב, אבל אני לא מוכנה להפוך לשק חבטות קבוע ולמזון קבע למפלצות שבבטן שלכם, בכל פעם שהתעוררתם על רגל שמאל. זה בסדר להגיד "אני זקוק לך קרוב" ולנסות לתאם פגישה, אבל אפשר לשמור לעצמכם או לפסיכולוג שלכם את ההאשמות כלפיי, ולחסוך ממני דיונים אינסופיים בנושא. זה באמת מתיש אותי, מעליב אותי, לא מגיע לי, לא יכול להפתר מולי, וגם לא האחריות שלי, ובעיקר בעיקר – אני באמת לא מאמינה שזה משרת שום דבר טוב.

בנושא אחר – הקליניקה מתמלאת ואני שוקלת להתמסר לתנועה. לתת לדבר הזה לקרות. זה מבקש לגדול עוד ועוד, ומה אני יודעת? אני כאן בשירות של משהו גדול יותר. אנשים מגיל 3 עד גיל 73 כבר דרכו בקליניקה שלי. אני חווה תקשורים, אני מרגישה את המטופלים שלי, אני מחזיקה שדות כל כך רחבים ועמוקים, ואני מתמסרת לזה בינתיים. לא תמיד זה יהיה כך. אולי יום אחד אוריד את הרגל מהגז. בינתיים אלוהים מעביר אותי את הסטאז' של החיים, ומשייף אותי לכדי מטפלת מיומנת יותר. אני פוגשת מקרים ממש מורכבים ומגוונים ומשתפרת. אני כן מפנטזת על שנה פחות אינטנסיבית, שאוכל להקדיש את עצמי בה לאמנות. אני חושבת על קורס תפירה מעמיק יותר מזה שעשיתי בנעורים, וגם על העמקה בציור, ועוד כלמני מלאכות יד מעניינות. אני מתגעגעת גם ליער, אבל בסדר. צעד צעד.

אני מאמינה שבשנה הקרובה אגיע לחסכון של חצי מיליון, וגם נגיע לבית חלומותינו בבוא העת. בינתיים מתכננים את החתונה. כבר יש שמלה. האירוע די מלחיץ אותי ואני מקווה שנבין איך לעשות אותו בפשטות והנאה, בלי להביך את עצמנו יותר מדי ובלי לשחוט את הכיס. חושבים על ירח דבש ביפן. האמת – בא לי, למרות שכבר הייתי. שנה הבאה ארגנטינה, הלוואי.

אה וגם בא לי להגיד שאני גאה בעצמי ושמילאתי לעצמי את החיים במלא חוויות יפות ומעניינות עד כה. שמתי לב לזה פתאום.

זהו ביי בינתיים 💗