שלוש שש שש אפס חמש

הנה זה שוב קורה לי שאני חוזרת לעבוד ואני ככ מותשת שפשוט לא מצליחה לחשוב או להרגיש ממש פשוט עייפה מדי בשביל הכל. מצב רוחי לא רע ולא טוב. פשוט מותשת...   שמתי לב שבצוות החדש [חדש-ישן יותר נכון, הרי עבדתי שם לפני 7 שנים והצוות נשאר כמעט זהה] אני מתנהגת ממש שונה מאשר בצוות הקודם שעבדתי איתו. שמה הייתי מאוד מסוגרת וכאן שמתי לב שאני מרגישה יותר בנוח להיות אני. הרבה פעמים צוחקים מדברים שאני אומרת וקשה לי להבין אם זה בקטע רע או בקטע טוב... אני לא מבינה אם צוחקים עלי כי אני מוזרה וחיזרית או צוחקים פשוט כי אמרתי משהו משעשע ונחמד, בדיחה, כזה... בכל אופן אני שמחה שמרגישה יותר פתוחה להיות אני שמה, אבל העניין הזה עם הצחוקים טיפה מכווץ...   שמתי לב גם כמה אני מקטרת יחסית לאדם הממוצע... פשוט המון. חשבתי לעצמי שאולי ככל שעוברים יותר דברים קשים בחיים ככה מקטרים פחות, אבל סביר להניח שזה גם קשור לאופי. זה ממש נראה כמו פארודיה או משהו. אתמול תפסתי את עצמי על חם וזה היה אפילו קצת מצחיק. שתי עובדות כתבו בקבוצת וואצפ שהן יאחרו בחצי שעה, ואז רציתי לכתוב "יופי אז אני אקח לי חצי שעה לסבול ואצטרף"... בס...

איך זה יכול להיות שכשאני בודקת את הסטטיסטיקות של הכניסה לבלוג, אני רואה שיש לי קורא/ת קבוע שמגיע אלי מתוך החיפוש של המילה "שבר" בשם בלוג/בלוגר.. למרות שבכלל המילה שבר לא מופיעה לי בשם הבלוג... מי אתה, קורא מסתורי, שבשבילך אני "שבר"?   מי שלא תהיה, שתדע שהיום אני באמת שבר כי אתמול נשברתי, ועכשיו כואב לי הלב מאוד ואני חושבת שאלך לשכב במיטה קצת         אבא שלי שונא את אמא שלי אבל לפעמים הם מתנהגים בדיוק אותו הדבר. המנטרה שלהם היא "לא עשיתי כלום. כל השבוע לא הייתי בבית בכלל. התהלכתי כאן כמו עכבר".... לא עשיתי כלום... כמו איזה ילד שמאשימים אותו במשהו... שניהם... "לא אמרתי כלום, שתקתי כל השבוע... לא הפרעתי"... ושניהם טוענים שהשני הוא הבוס בבית ומחליט לבד את כל ההחלטות.....   אלוהים..... תציל אותי מכאן תציל אותם לא רוצה הורים עכברים, וגם לא נמרים טורפים         עריכה של 4 וחצי בבוקר- תכף אני אמות   אמא ואבא אמרו שלא מתים מהר כל כך עדיין לא קניתי רמדיה אבל הוצאתי את פודי מהארון וחיבקתי אותו כל הלילה וכל היום עכשיו שוב אחבק אותו פודי זה הבוב...

                                                          זהו... חלקן כבר הופיעו כאן פעם, פשוט התחשק לי להעלות מיקס של כמה מהחביבות עלי. חלקן צולמו בפלאפון אז באיכות לא משהו. חלקן סתם ככה ככה אבל עדיין אני אוהבת אותן...

  קוראת דברים ישנים שכתבתי וחושבת לעצמי שפעם הייתי מטומטמת, ואז דואגת שבעוד כמה שנים אסתכל על מה שכתבתי היום ושוב אחשוב שפעם הייתי מטומטמת, ואחרי הירהור בדברים:   אני חושבת שזה מן צורה מעוותת ועקומה שלנו לקבלת הדברים.. ועם זאת טבעית. כלומר, השתנינו, גדלנו, נהיינו משהו שאנחנו יותר מרוצים ממנו מאשר מה שהיינו פעם... עכשיו, במקום לפרגן ולהגיד "וואלה השתפרתי" אומרים "שיט איזה גרוע הייתי" תמיד יש עוד לאן לגדול.... ואני מבינה למה נחוש איזו סלידה מדברים שהיו בנו וגרמו לנו להרגיש רע וממש כואב, או נחוש סלידה אם נתבונן ביצירות שלנו כשהיום היכולת פי כמה וכמה יותר טובה, בביטוי עצמי, בהתבוננות... אבל אולי באמת יכול להיות נעים יותר להסתכל על זה במבט חיובי ולראות כמה גדלנו ולשבח את עצמינו על כך ולא לדאוג מזה שיחסית למה שאנחנו יכולים להיות אנחנו עוד לא ממש משהו... כי אי אפשר להריץ את הזמן קדימה, וגם.. חרא זה אחלה דשן. בקורס רפואה אנתרופוסופית אמרו לנו שאם היינו פוגשים את עצמינו של הגילגול הקודם היינו ככל הנראה ממש לא מתחברים אליו וחשים כלפיו סלידה עמוקה, כי הרי התפיסה של גלגולי נשמו...

שמש נשרפה ונכבתה בים כחול. עננים התנדפו כלא היו ולבי התנדף גם הוא. ערימות מכתבים נערמו בין כתבי קודש לבין פיסות פלסטיק שזוהרן מלאכותי. הכאבים שרפו כמו השמש וגם הם כבים בתוך כחול. דגדוג מטריד לא פסק מלהעסיק את קודקודי. חריף ומתוק נמהלו בריק הנוזל השקוף. הברכיים נפגשו ושום רכות לא הפרידה ביניהן. הלב קרקר והראש חשב שזו הבטן. אני יכולתי לשכב שם עידנים, ולדעת שאני ירוקה רק כצבע נגדי לסדין. הפצע נלעס כמו מסטיק וטעם של זיהום וריקבון עלה מגרוני. לגימה משיקוי הקסם אפשרה הקלה זמנית בתסמינים, אבל גם הוא כבר מוחזר יותר מדי פעמים. חיכיתי לאמא שתכשף מחדש את הגביע שלי, שתרקח מחדש את התרופה. הדגדוג עודנו שם, ספק טפיל שזולל את ראשי מבפנים ספק איבוד תחושה בחלקי העליון ביותר. בלִיל של שיני חזירים, תכשיטים יקרים, פיסות עבר וביצה אחת שבורה לרסיסים. בבואכם אלי עיני מפרפרות חיצים, ובעוזביכם תנינים בוכים.

הצנזור הפנימי שלי אמר היום משהו ממש לא יפה. הוא אמר "דחוף לה אצבע לכוס, רק שתסתום". אני שמעתי אותו ולא ביטלתי אותו, אבל הוא כבר לא הבוס.         מישהי שאלה אותי קודם "את צלמת?" ולא הבנתי פתאום מה הופך בנאדם לצלם, או צייר... כלומר, זה שאני מציירת, עושה אותי ציירת? מה מגדיר את זה? אם אני עושה את זה לפרנסתי? אם למדתי את זה במוסד כלשהו ולא עם עצמי?   ככל הנראה כמו עם כל שאר הדברים שקשורים במילים- כל אחד מגדיר לעצמו, לא חשוב מה כתוב במילון. כל אחד והמשמעות שהוא מעניק לדברים... זה מזכיר לי כשההיא בסדנת כתיבה שאלה אותי "אז מה, את רוצה להפוך את זה למקצוע?" ואז דלינג דלינג דלינג גשם של אסימונים נפל לי וכל התחושות שלי התחילו להתערבב בבטן כששמעתי את המילה מקצוע... מה, אני צריכה לבחור? מה, להתמקצע? רק במשהו אחד? אם כבר להתמקצע... אז אין סיכוי שמשהו אחד...   לפעמים אני רוצה לשלוח את קרני האור שלי לכל הכיוונים ולא לכוון לנקודה אחת ספציפית. לפעמים אני גם מתכנסת כמו נר קטן וזה גם כן תנועה... אנחנו המרכז ואנחנו המעגל       הנה התמונות שבגללן האישה שאלה אותי א...

כבר כמה לילות שאני עושה מיקרודוזינג של דיאמטי ומפתחת רומן עם פנס רחוב אבל החלטתי שזהו לעת עתה. הומאופטיה זה נחמד עד שזה כבר לא. ובכלל, נזכרתי למה פסיכדלים זה ממש לא בשבילי נכון לכרגע. בכל זאת הדודא לוויד לא עוזבת אותי ולכן כל זה התחיל בכלל. או נגמר בכלל. מה הקטע הזה של ביצים ותרנגולות...   בשנים האחרונות לא יכולתי להיות איתי ועכשיו אני לא יכולה להיות בלעדיי. כן רציתי להיות איתי, אבל מרוב שהייתי במינוס כבר לא ידעתי איך לגשת אל זה, אל עצמי. שכחתי.. אבל אז לקחתי שנה שלמה של להשלים פערים ועכשיו זה נהיה כמו אוויר לנשימה ואני מנסה לחשוב איך מסתנכרנים עם העולם מחדש ומוצאים איזון בין פנים לחוץ, כי השילוב ביניהם הוא מה שמביא למצב בריא. היכולת לשלב ביניהם בצורה שתהיה נעימה לי... זה המסע נכון לכרגע. להבין מה נעים לי ומה אני רוצה.   מה אני רוצה זה החלק המסובך יותר, נראה לי. כרגע אני רוצה לנוח המון ולא לדבר עם אף אחד ושלא יכאבו לי הרגליים, אבל הקטע הזה של לנוח ולא לדבר עם אף אחד, אני מרגישה שאני רוצה אותו יותר מדי אז אולי זה לא באמת רצון. אני לא יודעת מה זה, אם ככה. היום בבוקר התעוררתי ואמ...