נסיון לארגון מחשבות ולריפוי

 קוראת דברים ישנים שכתבתי וחושבת לעצמי שפעם הייתי מטומטמת, ואז דואגת שבעוד כמה שנים אסתכל על מה שכתבתי היום ושוב אחשוב שפעם הייתי מטומטמת, ואחרי הירהור בדברים:

 

אני חושבת שזה מן צורה מעוותת ועקומה שלנו לקבלת הדברים.. ועם זאת טבעית. כלומר, השתנינו, גדלנו, נהיינו משהו שאנחנו יותר מרוצים ממנו מאשר מה שהיינו פעם... עכשיו, במקום לפרגן ולהגיד "וואלה השתפרתי" אומרים "שיט איזה גרוע הייתי"

תמיד יש עוד לאן לגדול.... ואני מבינה למה נחוש איזו סלידה מדברים שהיו בנו וגרמו לנו להרגיש רע וממש כואב, או נחוש סלידה אם נתבונן ביצירות שלנו כשהיום היכולת פי כמה וכמה יותר טובה, בביטוי עצמי, בהתבוננות... אבל אולי באמת יכול להיות נעים יותר להסתכל על זה במבט חיובי ולראות כמה גדלנו ולשבח את עצמינו על כך ולא לדאוג מזה שיחסית למה שאנחנו יכולים להיות אנחנו עוד לא ממש משהו... כי אי אפשר להריץ את הזמן קדימה, וגם.. חרא זה אחלה דשן.

בקורס רפואה אנתרופוסופית אמרו לנו שאם היינו פוגשים את עצמינו של הגילגול הקודם היינו ככל הנראה ממש לא מתחברים אליו וחשים כלפיו סלידה עמוקה, כי הרי התפיסה של גלגולי נשמות זה שאנחנו כל פעם באים לעשות תיקונים ולגדול ולהתפתח.. ואז חשבתי לעצמי שאני יודעת שאני הייתי חייל, ואני יודעת שמכרתי בשר בקצביה, וזה דווקא לא גורם לי להרגיש סלידה. להפך. חמלה עמוקה.. וזה בעצם מאוד דומה. גם אם אין בכלל גלגול נשמות, אפשר להסתכל על זה כסיפור.. ואני אוהבת סיפורים, במיוחד כאלו שעוזרים לי לאהוב יותר אותי ולחוש יותר חמלה כלפי עצמי ואחרים...

 

תהיות לגבי כסף-

 

אני מאמינה שהעיסוק האובססיבי שלי מאז שאני קטנה במחשבה  "איך להתעשר?" רק שומר עלי "ענייה".. ההלך רוח הזה של חוסר, של מרדף, של לנסות ולגלות מה יתפוס אנשים ומה מוכר, במקום פשוט להיות אותנטית, לעשות דברים מהלב... הרי זה תכלס מה ש"תופס", מה שאמיתי, מה שנוגע, ולא מה ששקרי ומאולץ ונעשה בשיניים. לפעמים פשוט בא לי להפסיק לשמור על הסכום המביך הזה שחסכתי בבנק כאילו היה החיים שלי. אפשר לחשוב. אמנם הסכום הזה יכול להביא אותי למדגסקר או לקנות לי אחלה רכב לישון בו, אבל... הוא יכול גם לשמש לאין סוף דברים אחרים, ומה ייתן לי אם אני אשמור עליו ואגן עליו כמו אמא חתולה עצבנית שמגינה על הגור שלה.. רק בגלל המחשבה שיכולתי לעשות איתו ככה וככה וככה...... ובסוף לא עושה איתו כלום :\

 

תכלס ברגע שאני אפסיק לפחד ואתחיל לחיות את החיים שלי, אז גם הכסף יתחיל לזרום וכל שאר הדברים.. העשייה, היצירה, השמחה... יצא לי להגיד לאנשים אחרים- אל תתנו לכסף להיות המכשול שלכם. אם אתם רוצים משהו אז פשוט תעשו אותו... אם אתם מרגישים שזה יכול לקדם אתכם ולעשות לכם הרגשה טובה יותר... אז כן, זה ידוע שקל לדבר ולייעץ לאחרים אבל קשה ליישם בעצמי....

תכלס, סכום כמו שיש לי היום בבנק כבר היה לי בעבר, והרשיתי לעצמי פשוט לקחת את רוב רובו של הסכום הזה ולנסוע לאפריקה.. כי הייתי תמימה וחשבתי פחות ועל כן פחדתי פחות. עכשיו, למה אני מתקמצנת להוציא בערך את אותו הסכום שהוצאתי על טיול לאפריקה, על שנה של לימודי עיצוב? בסדר, אפריקה זה חוויה. גם לימודי עיצוב זה חוויה, וזה משהו שיפתח אותי ויוציא אותי מהבית ויעזור לי לצאת מהתהום שנפלתי אליה. למה הייתי מוכנה להוציא פאקינג 11 אלף שקל על שבוע בלפלנד אבל לא מוכנה לצאת מבית ההורים ולשלם שכירות? זה מילא... כי נכנסת כאן קצת אידיאולוגיה אפשר לומר, כי אני לא מאמינה שזה סבבה לשלם סכומים כ"כ גבוהים כדי לגור בדירה מצ'וקמקת ומגעילה שלא יהיה לי בה נעים, ותשעבד אותי לעבודה ולאורח חיים שלא הייתי בוחרת בו מיוזמתי. אז בסדר. אפשר לחכות קצת עם הדירה הטפשית. אולי אחר כך אמצא לי מקום ראוי להניח בו את ראשי באיזה מושב, ככה שיהיה פחות יקר מבערים מרכזיות.

 

נקטע לי חוט המחשבה ונדדתי בין נושאים שונים... בכל אופן, מה שאני מנסה להגיד בכל זה.. זה שמה שהכי חשוב לי עכשיו זה להרגיש יותר טוב... נכון, לפעמים המטרה היא פשוט להרגיש, ולאו דווקא טוב. את זה כבר השגתי נניח.. אבל עכשיו, וואלה לא מתביישת לומר- חשוב לי מאוד מאוד להרגיש יותר טוב. אני מרגישה רע וזה משתק אותי מלחיות את החיים שלי. הגוף שלי בלתי נסבל בשבילי, אני מרגישה את כל האיברים הפנימיים שלי, הכל כל כך חד, כל הזמן כאבים.. כבר לא יודעת אם זה היפוכונדריה, אם זה המצאות של השכל שלי או שבאמת יש לי איזה מחלה... כבר לא יודעת אם המחלה בראש או לא בראש...

 

רק יודעת שהכאבים אמיתיים ממש. כואבים ממש. משתקים.. אני לא יודעת אם זה תוצאה של דרך החשיבה שלי.. רק יודעת שלתודעה שלי יש כוח אדיר ומספיק שאני אחשוב שיש לי שבר בצלע או בעיה במוח או חור בוושט, זה כל כך משפיע על המציאות... ואני נורא רוצה לשנות קצת את דרכי החשיבה שלי בכל הנוגע לגופי, וגם לטפל בו... זה נשמע אולי קצת לא קשור לדברים שכתבתי קודם על הכסף, אבל זה כן קשור, הכל קשור... פשוט עברה עלי שנה ממש קשה. היו בה גם דברים יפים אבל השתבללתי המון ונורא קשה להפתח ולצאת בחזרה לעולם. קשה לי לעמוד על הרגליים שלי אפילו לחמש דקות... קשה לי לנסוע לפגוש חברים... נהייתי אלרגית פתאום לכל מני דברים, ומעולם לא היו לי אלרגיות! הגוף נהיה פשוט מאוד רגיש... אני מזיעה שתי דקות וכולי מתמלאת פריחה... כל שנותר הוא לשמור עלי באיזה ארון קבורה חשוך וקריר... :/  מוות בכל המישורים...

 

אני מסתכלת על אני של לפני כמה שנים ורואה שהייתה בי יותר חיות... היום אני אמנם שלווה יותר ונתקפת ברצון להרוג את עצמי רק לעיתים רחוקות, אבל אני לא יודעת אם זו באמת שלווה או שפשוט אני חצי מתה אז הכל במינונים נמוכים יותר... אוף... אני מרגישה חלשה כל כך... מפוחדת... אני רוצה פשוט לחיות... לשמוח קצת יותר... לפגוש חברים... להצליח ליצור... אני כלואה בתוך יותר מדי מחשבות וחישובים ופחות מדי עשייה...