שבר
איך זה יכול להיות שכשאני בודקת את הסטטיסטיקות של הכניסה לבלוג, אני רואה שיש לי קורא/ת קבוע שמגיע אלי מתוך החיפוש של המילה "שבר" בשם בלוג/בלוגר.. למרות שבכלל המילה שבר לא מופיעה לי בשם הבלוג... מי אתה, קורא מסתורי, שבשבילך אני "שבר"?
מי שלא תהיה, שתדע שהיום אני באמת שבר כי אתמול נשברתי, ועכשיו כואב לי הלב מאוד ואני חושבת שאלך לשכב במיטה קצת
אבא שלי שונא את אמא שלי אבל לפעמים הם מתנהגים בדיוק אותו הדבר. המנטרה שלהם היא "לא עשיתי כלום. כל השבוע לא הייתי בבית בכלל. התהלכתי כאן כמו עכבר".... לא עשיתי כלום... כמו איזה ילד שמאשימים אותו במשהו... שניהם... "לא אמרתי כלום, שתקתי כל השבוע... לא הפרעתי"... ושניהם טוענים שהשני הוא הבוס בבית ומחליט לבד את כל ההחלטות.....
אלוהים..... תציל אותי מכאן
תציל אותם
לא רוצה הורים עכברים, וגם לא נמרים טורפים
עריכה של 4 וחצי בבוקר- תכף אני אמות
אמא ואבא אמרו שלא מתים מהר כל כך
עדיין לא קניתי רמדיה
אבל הוצאתי את פודי מהארון וחיבקתי אותו כל הלילה וכל היום
עכשיו שוב אחבק אותו
פודי זה הבובת פודל שאמא קנתה לי לפני כמה שנים מתנה לחג הפסח
אני אוהבת אותו כי הוא הכי גדול מכל הבובות שלי ואפשר לחבק אותו ולהרגיש שאני באמת מחבקת משהו
וחוצמיזה אני אוהבת את האופי שלו
ואת זה שהוא ורוד עם פפיונים וכולם חושבים שהוא בת אבל הוא בן.
האם עשיתי טעות שהתחייבתי לחזור לעבודה? להשאר בבית לעוד שנה שלמה?
אני לא יכולה לשאת יותר את המחשבות
קשה לי עם העובדה שמתחילים לעבוד בעוד חמישה ימים. לא חשבתי שזה ככ קרוב
בא לי לברוח. לקחת מזוודה, שלושה שרוואלים שחורים ואחד לבן, 3 טישרטס ומשהו חם
4 תחתונים ו4 גרביים. מסרק. לובלו וקרם דבורים. זהו. אם אני ארגיש מטונפת אכנס לאיזה סופר פארם ואשפריץ על עצמי בושם.
בא לי לקחת מזוודה ולטוס מכאן
עוד מעט יהיו לי שבועיים בחו"ל ואני מקווה שאצליח להרגיש שקט ושלווה ולנוח, ולא אהיה עסוקה בכל החישובים האלה שכבר נשבר לי הזין מהם
חרא.
גם גדל לי שוב הזנב
עריכה של 15:41 17.08.16
מאבדת תקווה
כל מחשבה כמו מתכת לוהטת וחדה שנצמדת אלי
כל העולם כמו כדור של קוצים
ההזיות שלי מתחלקות לשתיים- רוצחים ואנשים תלויים בכל מקום, וארנבונים מתוקים, חתולים, לטאות וכל מני חיות דמיוניות.
אתמול הבנתי את קלרינג סוף סוף. קלרינג היא החתולה הפחדנית שגרה במרפסת שלנו, ולמרות שהיא אוהבת אותי ונותנת לי ללטף אותה כל רעש קטן מקפיץ אותה, כל תנועה קטנה. היא תמיד דרוכה, תמיד מוכנה לברוח. ככה הרגשתי בימים האחרונים, כל רעש קטן הבהיל אותי. כשראיתי סכין בכניסה של הבית בכלל חטפתי פחד איום. אני השארתי אותו שם כשנתתי אוכל לחתולים בפעם האחרונה. מה חשבתי לעצמי? ממתי אני משאירה חפצים חדים סתם כך להסתובב בבית? אף פעם. מגיל 5 דאגתי לעשות סיבוב בכל הבית ולוודא שאין חפצים חדים "חופשיים". אם יש אז לתקוע אותם מתחת למשהו עגול או למשהו כבד, כך או כך, אסור שהחוד שלהם, החוטם, יהיה כלפי העולם. הוא חייב להחסם. אני לא סומכת על אף אחד, גם לא על הרוח.
אז הסכין הזה, לא יודעת איך הצלחתי להרגיע את עצמי אתמול ולהגיד לעצמי שאקח אותו משם אחר כך. קיוויתי שלא יקרה שום אסון בעקבותיו ובאמת לא קרה. בכל אופן יצאתי החוצה והסתובבתי בערך שעתיים ומצאתי מקל שהיה קצת שבור בסוף והוא היה אחלה נשק אז לקחתי אותו איתי כדי להיות מוכנה, כמו קלרינג. כי הכל הפחיד אותי. עכשיו הוא סתם זרוק כאן בחדר על הריצפה ואין לי בכלל מה לעשות איתו. הוא רק תזכורת שכל הערב של אתמול אכן קרה והוא לא הזיה גמורה.
אתמול ראיתי שולחן ברחוב שעשה לי מלא השראה אבל הוא היה כבד וענק מדי כדי לסחוב ולשפץ בבית. גם ראיתי סתם איזה לוח עץ שמחולק לתשעה ריבועים שווים וגם אליו הייתה לי תוכנית מהממת בראש, אבל לא יודעת, בסוף הגעתי הביתה וציירתי סקיצות של הרעיונות והמשכתי לאכול חרדות עד 6:16 בבוקר ואז לקחתי קלונקס. זה כבר לילה [בוקר] שני עם קלונקס וזה לא מוצא חן בעיני... אחרי שנה שלמה שכמעט ולא נגעתי בו.
לא יודעת אם זה קשור לעבודה החדשה או להכל, כנראה שלהכל. אם כל פעם שאתחיל עבודה חדשה אחטוף חרדות אז מצבי בכי רע.
התחלתי להתכתב עם אבא שלי במייל כי אני לא מסוגלת להכיל את כל הכאב הזה פנים מול פנים.
וזהו לעכשיו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה