מילים ותמונות של מדוזות וחיזר

הנה זה שוב קורה לי שאני חוזרת לעבוד ואני ככ מותשת שפשוט לא מצליחה לחשוב או להרגיש ממש

פשוט עייפה מדי בשביל הכל. מצב רוחי לא רע ולא טוב. פשוט מותשת...

שמתי לב שבצוות החדש [חדש-ישן יותר נכון, הרי עבדתי שם לפני 7 שנים והצוות נשאר כמעט זהה] אני מתנהגת ממש שונה מאשר בצוות הקודם שעבדתי איתו. שמה הייתי מאוד מסוגרת וכאן שמתי לב שאני מרגישה יותר בנוח להיות אני. הרבה פעמים צוחקים מדברים שאני אומרת וקשה לי להבין אם זה בקטע רע או בקטע טוב... אני לא מבינה אם צוחקים עלי כי אני מוזרה וחיזרית או צוחקים פשוט כי אמרתי משהו משעשע ונחמד, בדיחה, כזה... בכל אופן אני שמחה שמרגישה יותר פתוחה להיות אני שמה, אבל העניין הזה עם הצחוקים טיפה מכווץ...

שמתי לב גם כמה אני מקטרת יחסית לאדם הממוצע... פשוט המון. חשבתי לעצמי שאולי ככל שעוברים יותר דברים קשים בחיים ככה מקטרים פחות, אבל סביר להניח שזה גם קשור לאופי. זה ממש נראה כמו פארודיה או משהו. אתמול תפסתי את עצמי על חם וזה היה אפילו קצת מצחיק. שתי עובדות כתבו בקבוצת וואצפ שהן יאחרו בחצי שעה, ואז רציתי לכתוב "יופי אז אני אקח לי חצי שעה לסבול ואצטרף"... בסוף לא כתבתי את זה כי תפסתי את עצמי על חם כמו שאמרתי, אבל זה היה לי פתאום משעשע שאני מחפשת את הלשבת ולסבול יעני בקטע רשמי... עכשיו אני אשב חצי שעה ואסבול. לא יודעת. אני לא מגנה את זה, אני חושבת שחשוב לתת מקום לכאבים [ובגלל זה אני גם חברה בטבעת 'הזכות לעצבות'] אבל אני אישית אולי נותנת להם קצת יותר מדי מקום, או שיש לי יותר מדי כאבים, או סף הכלה נמוך במיוחד... בעצם אני כותבת את כל אלו ואני יודעת שאף אחד מהם לא נכון ולכל אחד סף אחר של הכלה וכל אחד רגיש בצורה שונה וזה בכלל לא משנה... פשוט, הייתי רוצה לקטר קצת פחות, או לפחות לכאוב קצת פחות...

אתמול הגיעה המנהלת לעבודה וסיפרה שהיא חולה כבר כמה ימים, כל הגוף כואב לה והיא תשושה, ואז חשבתי לעצמי- היי, זאת התחושה שלי כבר כמה שנים... בקיצור, זה די מובן למה אהיה קוטרית, כי בחיי שכואב לי הגוף בטירוף 90 אחוז מהזמן... אבל אני מרגישה קצת לא בנוח לקטר כל הזמן כי אני קולטת שזה חריג ולא רגיל. לא שאני מחפשת להיות רגילה... אני יודעת שאני לא ושמחה על כך.. אבל, מפחדת שלא יאהבו אותי. ושבעתי מלכאוב. לא יודעת.

מעניין.. הדברים שלומדים על עצמינו רק בחברה של אנשים. אגב לאחרונה היה ורס הקיץ שכל כך אהוב עלי ואני מזדהה איתו, וזה בדיוק בסמוך לחזרתי לעבודה, באופן סימבולי ומתאים עד מאוד להרגשתי. הנה הוא:

בנושא אחר-

לאחרונה יצא לי להרהר על זיכרון ושכחה. מה גורם לזכרון להצרב ולעלות שוב ושוב באופן אובססיבי, לעומת זיכרון שמאוחסן עמוק עמוק במחסנים של המוח ומעלה אבק איפשהו ואולי אי פעם יצוץ באיזה טריפ של אסיד או אירוע משמעותי... יש לי לופים מחשבתיים מסוימים, דברים שחוזרים על עצמם ולא מרפים. אני מדמיינת את זה כמו דלת אוטומטית שמשהו נדפק במנגנון שלה... הרי דלת אוטומטית אמורה להפתח רק כשבא בנאדם, כלומר, רק כשיש סיבה, אבל חלק מהדלתות שבמוח שלי גם כשאין בנאדם הן נפתחות ונסגרות שוב ושוב... ואפשר לראות את זה מתבטא בפעולות- למשל לפתוח ולסגור 20 פעמים את התיק שלי ולבדוק שהדברים החשובים נמצאים שם, זה דוגמא לדלת שתקועה וכל פעם נפתחת ונסגרת. יש גם דלתות שתמיד פתוחות, למשל הדלת אל הזיכרון ההוא בו שפכתי דלי שלם של חול אל הפה הצווח של איציק המציק, שנראה לי כמו תעלה אינסופית שפשוט צריך לסתום איכשהו כדי שהקול יפסיק לבקוע מתוכה.. או אל הזיכרון בו התעקשתי ללכת אל הגן בחזיית הוואי, או אל הפעם ההיא שאמא שפכה לי כוס מים קפואים על הראש כי היא כעסה עלי בלי שום סיבה הגיונית כשחזרתי מגן המשחקים.. אני זוכרת שלבשתי את החולצה האהובה עלי עם הציור של היפה והחיה, או אז, כשאבא הרביץ לאמא, זה היה יום חמישי, אני זוכרת... ויש גם את הזכרונות המאוחסנים שאם מתחילים לפשפש שמה פתאום משהו נפתח, למשל עכשיו בזמן שאני כותבת פתאום צף לו הזיכרון שהלכנו לקרקס עם בנות הדוד מאמריקה. יש גם זכרונות שאין לי אליהם גישה בכלל, ולכן אינני יודעת אם נכון לכנותם זכרונות, שהרי אינני זוכרת אותם. אירועים שמאוחסנים עמוק עמוק בתודעה, מודחקים, אולי? ואז אני פוחדת שאולי אנסו אותי כשהייתי תינוקת, אבל אולי זה סתם כי אני מחפשת סיבה ללמה הכל השתבש. בעצם גיל 13 זה סוג של תינוקת, אז אפשר לומר ש... מצד שני, הכל השתבש כבר בגיל שלוש, מצד שלישי, מה זה בכלל השתבש... אי ויסות חושי הוא שיבוש? לא בטוחה... אבל כל החרדות האלו... בכל אופן מה שמעניין אותי במיוחד זה השאלה לגבי הזכרונות שנתקעים ונפתחיםנסגריםנפתחיםנסגרים... אלו הכי מסתוריים בעיני. אלו שכל הזמן פתוחים, מילא, אפשר להגיד שאולי היו טראומתיים או פשוט מאוד משמעותיים... אולי גם על אלו שתמיד תמיד סגורים... אבל אלו שגורמים לי להיות כמו דג זהב? כל 3 שניות לשכוח ולעשות את אותה פעולה מחדש? אולי זו לא באמת שכחה. לא יודעת... סתם... תהיות. שטיינר אומר שמי שנתקע בלופים האלו כדאי שיאכל זיתים, או גופרית, והוא גם אומר שבטח הוא לא יהיה ג'ינג'י, האיש הזה. סתם, שטיינר לא אמר את זה, חן אמר ששטיינר אמר את זה. לא בדקתי אבל זה נשמע כזה מוזר וזה מוצא חן בעיני.

בכל מקרה אין לי מסקנות אבל יש לי תמונות של מדוזות שצילמתי לפני שנתיים ביפן ורק אתמול התפניתי לערוך, אז הנה-