שלוש שש שש אפס חמש

  דרושה הצלה דרושה נפילה שחרור מושכות דרוש הרס עצמי דרוש פורקן תחושת הפסד כניעה עצירה בריחה ולו לרגע קט   אני לוקחת אתכם למצפה בלילה. כל האורות מנצנצים רואים את שדה התעופה והמטוסים קורעים את האוויר גיא סודאי משותק בתוך הקבר שלו מתבונן עם עיני האבן שלו סופר אתכם כמו כוכבים נופלים רק עוד אחד ואלך הביתה   אם בחודש הבא אמצא את עצמי בהריון האם הוא יהיה פסנתרן? אולי שמנמן? אולי עם עור ממש לבן?   כשכל כך מתחשק לי לשרוף משהו... האם זה אותך או אותי או אולי אותנו   ולמה אני בעצם מתגעגעת למה אני מכורה בעצם מי סם חזק יותר חי או דומם?   טקסט לא פואטי אין סיכוי לחרוזים או הרמוניות אני מריצה בראש את כל אלו שאמורים להיות חבריי מי יסכים להפיל אותי? מי יסכים ליפול איתי? עם מי אני מסכימה ליפול? כל כך מסובך בסך הכל נפילה למה אני עושה מזה טקס חגיגי כל כך?   אני פשוט שונאת את זה שונאת לחטט בפחים במאפרות של האנשים שכבר מזמן הוצאתי מחיי לחפש את מה שימגנט אותי אל הלוע של כדור הארץ רק שלא אראה שמיים והרי אני כל כך אוהבת שמיים זה כל כך מוזר למה הגרוויטציה לא פועלת הפוך? למה היא ...

  בימים האחרונים אמרתי לעצמי שלא אכפת לי וזין על האנ.איי ועל ספירת הימים המעצבנת הזאת. הרגשתי שזה קיצוני לי מדי וש"מה אכפת לי לעשות שכטה פעם ב כשאני עם חברים..." הרגשתי שאני כן מסוגלת שזה ישאר רק בגדר פעם ב... שזה יהיה רק כשחבר מעביר לי ג'וינט ואני לא אקנה הביתה וכאלו...   מצד שני, בימים הקשים של החודש הזה פאקינג עשיתי סיבובים מסביב לבית של איזה מישהו וניסיתי לחשב מאיפה זה יהיה סבבה לפרוץ ובאיזה שעה הם לא יהיו בבית כדי לגנוב לו קצת. ולגמרי פינטזתי על לדפוק ראש לבד בחדר ופשוט לכבות את עצמי. לא להרגיש. [בימים אלו ראש אחד יספיק כי כבר ירדה הסיבולת, אבל אני נזכרת בתקופה האחרונה של השימוש האינטנסיבי, ממש לפני שהחלטתי בפעם האלף שאני רוצה להגמל, ודפקתי אותם בשרשרת בלי פאקינג לנשום בין לבין.. "פעם אחת יותר מדי ואלף לא מספיק"] כדור שלג ענק...   זאת ה-מחלה. ה"לא להרגיש" הזה... לא יודעת, מצד שני אני כל כך רגישה שאני ממש יכולה להבין את עצמי על זה שאני מבקשת לפעמים מנוחה מכל זה, מבקשת עצירה [שהשימוש מספק לי (אבל מה עוד יכול לספק לי את העצירה הזו? חייב להיות עוד משה...

  17:56- אני מרגישה טיפשה. חסרת אנרגיות לחלוטין. אין לי כבר כח לכלום אני פשוט נותנת לחיים לקרות לי. זה נורא מוזר כי התחלתי לעשות דברים שנורא פחדתי מהם, למשל לנהוג, כי כבר לא מטריד אותי אם אמות. מן כניעה טוטאלית כזו מול החיים- "תעשו איתי מה שאתם רוצים". מרגישה שרק מקשיבים לי עוד ועוד. שאני לוקחת הרבה יותר ממה שנותנת. שימוש לא מאוזן במשאבים או משו, וגם שבטח כל מה שיוצא לי מהפה הוא כל כך טיפשי. קשה לי להיות "נתמכת". אלו ימים כאלו של פנימה... עוד ועוד פנימה... מלא בושה.. רק רצון להיות יותר ויותר קטנה. מפחיד לי בחוץ. הכל כבד עלי והכל יותר מדי, ועצוב לי. אני לא יודעת אם יש לי טעם להשאר בעולם ואם כן אז מה אני כבר אעשה כאן. לא שאני אהרוג את עצמי או משהו, אני מרגישה כמו סתם שארית בשר שיש בתוכה קמצוץ של רוח חיים, שרועה בבית של ההורים, מייללת כנראה לנצח. פשוט בא לי להתנצל על הקיום שלי כל הזמן. יש לו מקום אבל גם לחרא על המדרכה יש מקום, ואני מרגישה כמו חרא על מדרכה ובגלל זה אני מתביישת בכל מילה שיוצאת לי מהפה ובכלל מלהראות את הפרצוף שלי, כאילו שאני מזהמת את הנוף או משו. יש כמה א...

  אמא קוראת מהסידור בסלון. היא קוראת כמו ילד קטן שרק לומד לקרוא. הקול שלה רך וכאילו מתנגן בתדר אחר מכל שאר הצלילים בעולם. זה נורא מפריע לי להתרכז. אני כועסת על עצמי שזה מפריע לי ואומרת לעצמי שבטח אחרי שאאבד את אמא אתגעגע לרגע הזה. זו מחשבה קיצונית, ילדותית ומטופשת. סגרתי את הדלת של החדר ועדיין הקול שלה חודר את הכל ומחרפן אותי. היא בטח חושבת שהיא עושה משהו טוב עכשיו. אולי היא אפילו עושה את זה למעני ומתפללת כדי להיטיב עימי. זה בטח יעליב ויבאס אותה אם אבקש שתקרא יותר בשקט.   אבא אומר שאני עושה את כל הטעויות שאחותי עשתה וזה מעצבן אותי כי אני יודעת שהטעויות שאני עושה הן מסוג אחר לגמרי. אבא שלי רוצה אותי כמוהו, משועבדת למירוץ, לעבודה, לבושה בבגד צמוד ומחויט שמדגיש את גזרתי הנאה. אם כבר אז "הטעות" שאני עושה יותר דומה לטעות שאחי עשה ולא לזו שאחותי עשתה. "הטעות" של להתנתק מהמירוץ המקובל, לא לעבוד, ולעשות את מה שעושה לי טוב בנפש. אחותי אומרת שאני עושה טעות וגם אבא וגם יהודית. רק אמא "זורמת" (זו המילה שהיא השתמשה).   אני לא יודעת מה טעות ומה לא טעות. אני כן יודעת שאנ...

  חלום ראשון:   אני עולה במעלית השקופה של דיזינגוף עם הטרנסג'נדר שראיתי ביער. אחר כך אנחנו רוצים לעלות במדרגות נעות אבל יש כנופייה שמנסה לעצור בעדינו. הם נראו ממש פסיכודליים ומעוותים, קצת כמו דמויות מצויירות. היה לכולם ראסטות ורובם היו שמנים. אישה אחת שמנה ממש [בקטע לא הגיוני] התחילה לחכך את התחת שלה עלי וכל הכנופייה התחילה לגעת בי ובבחור שאיתי ולהטריד אותנו. החזקתי לו חזק את היד והרגשתי שהיא קטנה ושברירית. ניסינו לעבור את הכנופייה ובסוף עברנו בשלום ולא זוכרת מה עוד קרה שם.   חלום שני:   אני נמצאת באיזו בריכה ואני רוצה ללכת להתקלח ויש רק מקלחת אחת. כל שניה אנשים נכנסים לחדר ומפריעים לי להתקלח. גם המים לא ממש זורמים טוב. פתאום נכנסת השותפה שלי לטיול באפריקה בבגד ים שלם ומגבת על הראש, עם תיבת עץ בידיים ומספרת שהיא חזרה ממוזמביק. היא שואלת אם אפשר להכנס להתקלח לפניי כי קר לה והיא רוצה להתחמם, ואני עונה לה שלא, כי אני מחכה כבר מלא זמן וכולם מפריעים לי. אז אני צ'יק צ'ק מתקלחת ומפנה לה והיא נכנסת להתקלח ואז אני מפשפשת לה בתיבת עץ לראות איזה אוצרות היא הביאה ממוזמביק. היו ש...

  אתמול:   הייתי בגהה אחרי כ-5 שנים שלא. הכל בסדר אין צורך לדאוג. בסדר מתמיד אולי. כלומר... התחלתי תהליך של החלמה, ובעקבות כך התפטרתי מעבודתי למרות שאני היחידה שהייתי שם עם הכשרה מקצועית. התפטרתי כי ההכשרה המקצועית זה חרטה, והחרדה החברתית לא אפשרה לי להתפתח, אלא יותר בכיוון של לתקוע את הראש שלי בין סירים לאסלות. התפטרתי והפלאפון לא מפסיק לצלצל. כל יום הם מבקשים שאחזור. אינני יכולה. החמדנות שבי צועקת שיכולתי להרוויח מלא כסף, ואני מנסה בקול חלוש לענות לה "כן, אבל גם מלא מחלות". הלכתי לגהה לא כי אני מעוניינת באשפוז או בטיפול שלהם. עוד לא הכרתי מישהו שהם עזרו לו [והכרתי כמה וכמה אנשים שהיו שם]. הלכתי לגהה כי אני מקווה להשיג קצבת נכות. אחותי אומרת שזה לא יעבוד ושנותנים רק למי שמתאשפז. לא יודעת. הייתה שם אווירה קשה מאוד, אפילו יותר מבבנק. היו שם כל כך הרבה רגשות באוויר שעלה לי הדופק. איש אחד חיכה בתור ופספס רבע שעה מהפגישה שלו. הוא כעס מאוד והוציא את זה על המזכירה והיא התחילה לבכות. אישה אחרת, נכת צהל לבושה באדום עם מניפה ביד, נפנפה במניפה שלה בקצב מהיר וקבוע וכל הזמן נבחה. לא נבחה...

  בחלום טיילתי בלילה עם איזה חבורה של היפים במדבר. לא היה בכלל אור של שום כוכב או ירח. היה חושך מוחלט. החלטנו להתיישב לנוח ולאכול משהו. ישבנו קצת ולאט לאט השמיים התחילו להתבהר. עשינו מעגל שיתוף כזה שכל אחד מדבר בזמן שלו, והייתה מי שהנחתה את המעגל והיה מוטל עליה להפסיק את מי שמדבר אם עבר הזמן שלו... אז היא נאלצה להפסיק מישהי שדיברה יותר מדי זמן, וזה ממש היה לה עצוב והיא התחילה לבכות מאוד. הייתה תחושה כזו של אמפטיה באוויר וחצי מהמעגל התחיל לבכות גם. כל אחד חיבק את מי שישב לידו. אני חיבקתי את מי שישבה לידי שגם כן בכתה. היא הייתה יפה. אני לא בכיתי בכלל, הרגשתי קצת רובוטית ומנותקת מהסיטואציה, אבל חיבקתי.  ברקע היה בניין שכל הזמן יורים ממנו. זו לא פעם ראשונה שאני רואה את הבניין הזה בחלומות שלי, הרבה פעמים הוא פשוט נמצא שם, ברקע. פתאום הפציצו את הבניין הזה מלמעלה. הוא התפוצץ וכל הקירות התחילו לקרוס על המחבלים שהיו בפנים. התחילו לצאת משם מלא מלא אנשים, כמו מקן של נמלים. הם הבחינו בנו והתחילו לרוץ לכיוונינו במטרה לפגוע בנו. התפזרנו, התחלנו לרוץ כמו משוגעים כל אחד לכיוון אחר. אני רצתי כ...

  אתמול בלילה חלמתי שאמא שלי לכלכה לי את הקערה שאני אוכלת בה כבר 20 שנה ודואגת לשטוף כל ערב ולהניח על השיש כדי שתהיה מוכנה לארוחת הבוקר. בחלום אני דאגתי לשטוף אותה ולהניח על השיש כמו בכל יום, אבל כשחזרתי למטבח ראיתי שהיא בכיור, מטונפת. כעסתי על אמא שלי ובתמורה היא התחילה להוכיח אותי על זה שכל השנים החיבוקים שלי היו קרירים. אז קרה העניין המוזר הבא- אני התחלתי לענות לה בכעס, וכל מילה שאמרתי לה, ראיתי ויזואלית מול הפנים, כלומר את האותיות. ראיתי את המילים שלי נכתבות באוויר, ובניתי את המשפטים מילה אחר מילה: קודם את שמה של אמא, ואחר כך את התוכן. בכל משפט שאמרתי הוספתי את שמה בהתחלה. כל משפט שסיימתי לבנות, מרחתי עליו וואסבי בדיוק במידה הנכונה, בצורה מדוקדקת מאוד. כשהתעוררתי כתבתי את החלום שלי, ואחרי שכתבתי אותו חשבתי לעצמי שזה מאוד מוזר, למרוח ווסאבי על מילים שמרחפות באוויר. ובכלל, ממתי אני קוראת לאמא שלי בשמה ולא "אמא"?       היום בקורס הייתה לנו הרצאה על גידול היידרו ולא כל כך התחברתי לדברים שקרו ונאמרו שם. הבנתי שחשוב לי מאוד החיבור לאדמה כשמדובר בגידול האוכל שלי, וכנ"ל ...