הרהורים של שבת בצהריים

 אמא קוראת מהסידור בסלון. היא קוראת כמו ילד קטן שרק לומד לקרוא. הקול שלה רך וכאילו מתנגן בתדר אחר מכל שאר הצלילים בעולם. זה נורא מפריע לי להתרכז. אני כועסת על עצמי שזה מפריע לי ואומרת לעצמי שבטח אחרי שאאבד את אמא אתגעגע לרגע הזה. זו מחשבה קיצונית, ילדותית ומטופשת. סגרתי את הדלת של החדר ועדיין הקול שלה חודר את הכל ומחרפן אותי. היא בטח חושבת שהיא עושה משהו טוב עכשיו. אולי היא אפילו עושה את זה למעני ומתפללת כדי להיטיב עימי. זה בטח יעליב ויבאס אותה אם אבקש שתקרא יותר בשקט.

 

אבא אומר שאני עושה את כל הטעויות שאחותי עשתה וזה מעצבן אותי כי אני יודעת שהטעויות שאני עושה הן מסוג אחר לגמרי. אבא שלי רוצה אותי כמוהו, משועבדת למירוץ, לעבודה, לבושה בבגד צמוד ומחויט שמדגיש את גזרתי הנאה. אם כבר אז "הטעות" שאני עושה יותר דומה לטעות שאחי עשה ולא לזו שאחותי עשתה. "הטעות" של להתנתק מהמירוץ המקובל, לא לעבוד, ולעשות את מה שעושה לי טוב בנפש. אחותי אומרת שאני עושה טעות וגם אבא וגם יהודית. רק אמא "זורמת" (זו המילה שהיא השתמשה).

 

אני לא יודעת מה טעות ומה לא טעות. אני כן יודעת שאני לא חוזרת לשיעבוד כי זה כילה את נפשי. אמרתי לאבא שאני מוכנה לקחת חלק רק בחברה שתקבל אותי כמו שאני, ואם לא, אז לא תודה. הוא ענה "החברה תסתדר גם בלעדיך". הוא צודק. הכח הזה שמפעיל את כל החיילים הקטנים, את כל גלגלי השיניים, הוא כח היסטרי, כמו איזה צונאמי, אסון טבע. החברה תסתדר במבנה הנוכחי שלה אפילו טוב יותר בלעדי. הקטע הוא, שהמבנה הנוכחי צפוי לקרוס, ואני מציעה אלטרנטיבה. דווקא לפני הקריסה הייתי מצפה שלחברה יהיה אינטרס לשמור על מי שמציע אלטרנטיבה אבל זה לא עניין של מודעות פה. זה עניין של כוחות הרס ובנייה שפועלים בעולם, ועד שלא הכל יהרס כנראה אין עם מי לדבר (רק עם עוד כמה משוגעים כמוני).

 

לפעמים אני חושבת לעצמי שרק על המחשבה הפרועה שאני נכס לחברה הזו מגיעה לי קצבת נכות. רק על המחשבה הזו ש"היי, לכם אמור להיות אינטרס לשמר אותי". אוף. חיה בסרטים הא? במקרה הטוב כמה מדוכאים יאהבו ויעריכו את פעולותיי בעולם אחרי שאמות. במקרה הרע אני פשוט אתפגר באיגלו מבודד שיקרוס עלי עקב טעות בחישוב הזווית, ואף אחד בחיים לא ישמע מי הייתי או לאן נעלמתי.

 

ומה זו התחושה הזו שלי שיש לי כל כך הרבה לתת? למה כל כך הרבה פעמים אומרים לי שאני כל כך כשרונית אם אין לכך שום הוכחות בעולם הגשמי? לא פסנתרנית מחוננת. בעלת יכולת לצייר אבל לא עושה את זה כי מצבי הרוח הסוערים אינם מניחים לי. כנ"ל לגבי הכישרון שלי בעבודה עם ילדים או עם הטבע. יופי. אז הייתי שם בשביל כמה ילדים. אני יודעת שהייתי. נוגה. שחר. עדי. עמית. שקד. ליבי. דנה. לחן... רותם, שרק אני זכרתי להרים אותה מהמזרון אל האסלה בזמן, כי ידעתי בדיוק את השעה הקבועה שבורח לה פיפי. איתמר ויותם "הבלתי נראים" שראיתי... לאט לאט זה צף, כן... הייתי שם משמעותית בשביל כמה אנשים בעולם... אבל עכשיו כשאני כאן לבדי, טרף למחשבותיי ורגשותיי... כל זה נראה קצת רחוק וחסר משמעות נכון לרגע הזה... ואני מבועתת מהעתיד...

 

מרגישה שאכזבתי את אבא, שהיו לו ציפיות ממני, שאצא עם התואר שלי לעולם ואתחיל לכבוש פסגות או משהו. אבל אני ידעתי... תמיד ידעתי... שלא... יש משמעות לתחושות הראשוניות שצפות מתוך התת מודע..

להכל אפשר להתרגל. בהכל אני מוצאת יופי ואהבה... אבל... אם אבדוק מה טוב לי ומתאים לי... אז לא... ממש לא הכל.

 

 

 

.Мама, я хочу скулить , но я не могу, потому что папа дома

 

אמרתי ואמא פשוט התגלגלה מצחוק. אבא נדבק ממנה וצחק גם כן.

אני הלכתי לחדר ודמעות עלו בעיני.

 

 

 

[צילמתי את התמונה בטאקאימה, יפן. חיילים של החברה במדים יפים. לא יוכלו לברוח מתנין בעת הצורך]