אתמול והיום
אתמול:
הייתי בגהה אחרי כ-5 שנים שלא. הכל בסדר אין צורך לדאוג. בסדר מתמיד אולי. כלומר... התחלתי תהליך של החלמה, ובעקבות כך התפטרתי מעבודתי למרות שאני היחידה שהייתי שם עם הכשרה מקצועית. התפטרתי כי ההכשרה המקצועית זה חרטה, והחרדה החברתית לא אפשרה לי להתפתח, אלא יותר בכיוון של לתקוע את הראש שלי בין סירים לאסלות. התפטרתי והפלאפון לא מפסיק לצלצל. כל יום הם מבקשים שאחזור. אינני יכולה. החמדנות שבי צועקת שיכולתי להרוויח מלא כסף, ואני מנסה בקול חלוש לענות לה "כן, אבל גם מלא מחלות".
הלכתי לגהה לא כי אני מעוניינת באשפוז או בטיפול שלהם. עוד לא הכרתי מישהו שהם עזרו לו [והכרתי כמה וכמה אנשים שהיו שם]. הלכתי לגהה כי אני מקווה להשיג קצבת נכות. אחותי אומרת שזה לא יעבוד ושנותנים רק למי שמתאשפז. לא יודעת.
הייתה שם אווירה קשה מאוד, אפילו יותר מבבנק. היו שם כל כך הרבה רגשות באוויר שעלה לי הדופק. איש אחד חיכה בתור ופספס רבע שעה מהפגישה שלו. הוא כעס מאוד והוציא את זה על המזכירה והיא התחילה לבכות. אישה אחרת, נכת צהל לבושה באדום עם מניפה ביד, נפנפה במניפה שלה בקצב מהיר וקבוע וכל הזמן נבחה. לא נבחה כמו כלב, אלא כמו בנאדם. אישה אחת שבקושי הולכת ונעזרת במקל נאלצה להגיע לשם כי הם לא ענו לה כבר שבועיים לטלפונים. הייתה גם אישה אחת שכל הגוף שלה רעד [בטח מהתרופות] והיא כל הזמן הזיזה את הפה ושמעו את הרוק שלה מתפצפץ. התרחקתי ממנה כי היא עמדה מאחורי בתור. כל פעם שהתקדמתי צעד היא התקדמה ונדבקה אלי. זה היה מעצבן והאווירה הזו של המשוגעים סביבי הוציאה ממני דברים לא טובים. בכל מקרה כשהגיע התור של האישה הזאת עם הרוק התגלתה כאישה נורא חמודה בעצם. כלומר נורא חולה אבל נורא חמודה. היא הייתה סימפטית מאוד. היא אמרה למזכירה שהיא חמודה ו"תחייכי". היא אמרה שלום לכולם ונופפה בידיים והיה לה קול של ילדה קטנה למרות שגילה היה מעל 60 להערכתי. קבעתי תור לפסיכיאטרית שטיפלה בי לפני 5 שנים. מה זה "קבעתי", עמדתי שם כמו פסל ואמא שלי דיברה בשמי, כרגיל.
האווירה הקשה ששרצה שם גרמה לי לחשוב שוב האם אני בכלל רוצה לנסות להוציא את הקצבה הזו, אבל אז אמרתי לעצמי שכן, ושאם אני כבר שם אז בהמשך לפוסט הקודם- אנסה לקחת מזה השראה אמנותית. כלומר מה זה "אנסה", זה קורה לבד.
היום:
כבר שטפתי את הידיים עם מסיר אבנית ועם מנקה חלונות ועם סבון כלים ועם סבון רגיל ושמתי מלא אלכוהול, ואני עדיין מרגישה שהן מלוכלכות ומדי פעם מדמיינת [או לא מדמיינת] ריח רע. אתמול בערב האנרגיות עלו מאוד גבוה ואולי זו הסיבה לנפילה.
כל היום ייללתי, רוב היום שכבתי או ישבתי. לא, לא בזֵן. להפך.
אמא משחה אותי בשמן. שאלתי אותה אם זה לא לוקח ממנה אנרגיות והיא אמרה שהיא מאוד אוהבת לגעת, ושאני ואבא כל כך לא אוהבים מגע. אמרתי לעצמי "שידוך מושלם".
אתמול הרווחתי הרבה כסף ונהניתי מאוד תוך כדי. זו הייתה תזכורת מצויינת בשבילי, ממה ואיך אני מוכנה להתפרנס, ואיך לא. לעת עתה העבודה שלי היא לעשות בייביסיטר על ילדים ישנים בבתים שיש בהם ספרים טובים. כן. זה מושלם.
תנועת ההאטה- http://slow.org.il/
ושיר שמרומם את רוחי מעט ביום שכזה-
שבת שלווה, 18 ימי ניקיון
עריכה, 23:31:
אוף... אני לבד... כלומר יש לי חברים אבל אני לבד... יש לי חבר אחד שהשיחות בצ'ט איתו טובות וקצת גורמות לי להרגיש פחות לבד,
ויש לי גם כמה אנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי... אבל לרוב כל אחד עסוק בחייו [גם אני] ופתאום כשכואב לי נורא ואני רוצה פשוט לא להיות לבד בכאב הזה, אז... אין מה לעשות... בעיקר לא בשישי בערב, כשאין מכאן תחבורה... אוף...
סתם...מישהו לשתוק איתו... לעשן איזה סיגריה מגעילה... לשתות תה.. לא יודעת, אולי נלך רחוק ויהיה אפילו חיבוק טוב... שזה נדיר אבל כשזה קורה והדמעות פשוט משתחררות אז זה מאוד מקל...
סבבה, אני אוהבת להיות לבד והכל, אבל להיות לבד זה שונה מלהיות בודדה ברגעים הכי כואבים... וכן.. אני יכולה להיות עם עצמי ולהכיל את עצמי וזה לא שאני מתחרפנת עכשיו או רוצה להרוג את עצמי... לא... פשוט כאב... עמוק ושקט שעובר דרך הלב שלי וממשיך הלאה כמו חרב ארוכה שנעוצה בי... אוף...
שנתיים ויומיים בלי אהבת חיי. אין שום דבר בעולם שיכול למלא את החור הזה... אבל לפחות לחלוק את זה רגע עם מישהו אחר...
תגובות
הוסף רשומת תגובה