חלומות ויציאה מהארון

 חלום ראשון:

 

אני עולה במעלית השקופה של דיזינגוף עם הטרנסג'נדר שראיתי ביער. אחר כך אנחנו רוצים לעלות במדרגות נעות אבל יש כנופייה שמנסה לעצור בעדינו. הם נראו ממש פסיכודליים ומעוותים, קצת כמו דמויות מצויירות. היה לכולם ראסטות ורובם היו שמנים. אישה אחת שמנה ממש [בקטע לא הגיוני] התחילה לחכך את התחת שלה עלי וכל הכנופייה התחילה לגעת בי ובבחור שאיתי ולהטריד אותנו. החזקתי לו חזק את היד והרגשתי שהיא קטנה ושברירית. ניסינו לעבור את הכנופייה ובסוף עברנו בשלום ולא זוכרת מה עוד קרה שם.

 

חלום שני:

 

אני נמצאת באיזו בריכה ואני רוצה ללכת להתקלח ויש רק מקלחת אחת. כל שניה אנשים נכנסים לחדר ומפריעים לי להתקלח. גם המים לא ממש זורמים טוב. פתאום נכנסת השותפה שלי לטיול באפריקה בבגד ים שלם ומגבת על הראש, עם תיבת עץ בידיים ומספרת שהיא חזרה ממוזמביק. היא שואלת אם אפשר להכנס להתקלח לפניי כי קר לה והיא רוצה להתחמם, ואני עונה לה שלא, כי אני מחכה כבר מלא זמן וכולם מפריעים לי. אז אני צ'יק צ'ק מתקלחת ומפנה לה והיא נכנסת להתקלח ואז אני מפשפשת לה בתיבת עץ לראות איזה אוצרות היא הביאה ממוזמביק. היו שם צדפים עם עיטורים בצבעי היסוד. בחיים לא ראיתי צדפים כאלו. חלק היו עם פסים עבים וחלק עם פסים דקים וחלק עם עיטורים מעוגלים ומאוד מורכבים. היה שם צדף אחד שאהבתי במיוחד. כשהיא סיימה להתקלח שאלתי בהיסוס אם אפשר אחד והיא ענתה "בטח" ונתנה לי שלושה, ביניהם ההוא שהכי אהבתי! משום מה חשבתי שלעולם היא לא תתן לי אותו כי הוא כל כך יפה, ואחרי שהיא נתנה לי חשבתי לעצמי "על טעם ועל ריח"... וחוצמיזה גם קצת לא היה לי נעים כי אני לא נתתי לה להתקלח לפני והייתי קצת אנטיפטית בעוד היא הייתה ממש נחמדה ונדיבה אלי.

 

וחוץ מזה-

 

משילה מעלי קליפה ועוד קליפה. כל מה שהיה לי, כל מה שהייתי תלויה בו או היה חלק משמעותי מחיי או מהיומיום שלי. נשארת ערומה לחלוטין, חדשה. תינוקת. ממש ממציאה את עצמי מחדש. מפחיד ומוזר. העובדה שבפעם הראשונה בחיים שלי הצלחתי להתנקות מסמים וכדורים, שאלו שהיו חבריי הקרובים ביותר כבר לא ממש שם, שהתפטרתי מהעבודה... הכל הכל השתנה. מרגישה לגמרי "דגל לבן" כזה... כניעה, לא במובן שלילי, כלומר זה לא כניעה של יאוש או משהו, זה כניעה של הבנה שאיך שחייתי עד עכשיו גרם לי להיות בחוסר אונים ובהרגשה מאוד רעה. רוב הזמן רציתי למות. הפחדים שלי ניהלו אותי. ההדחקה... פחדתי להרגיש. לחשוב. להביע את דעתי [ובכלל להחזיק בדעה]. פחדתי להרגיש טוב. פחדתי לשמוע מוזיקה מסויימת כי ציירתי לעצמי איזו דמות בראש וכזאת רציתי להיות, אבל הדמות הזאת לא באמת קרובה למי שאני, לטבע שלי, ויותר מזה, היא לא באמת מי שאני רוצה להיות. מי שאני באמת רוצה להיות עד לא מזמן נראתה לי כשאיפה בלתי אפשרית, כמשהו שהוא לא אופציה אפילו אז למה לחלום? וזה מוזר, כי אני זו שהכי "מטיפה" בקטע של "תחלמו רחוק". אני חולמת מאוד רחוק כשמדובר בעניינים חיצוניים כמו לטוס לאנשהו או לבנות לעצמי בית או להתפרנס מלחרבן או כל מני רעיונות כאלו ואחרים, אבל כשזה נוגע לפנימיות שלי, לאיך אני יכולה להשתנות ולהשתפר, שמה אני לא חלמתי כל כך רחוק בכלל. לא חשבתי שאני מסוגלת. לא חשבתי שאני מסוגלת להסתכל לפחד בעיניים. להרגיש את כל הרגשות האלו שתמיד ברחתי מהם, ולהשאר בחיים, ואפילו לרצות להרגיש אותם. לא חשבתי שאני יכולה להיות כמו האנשים שהם ההשראה הכי גדולה עבורי כרגע. הם נראו לי כמו אלוהים, ואני? סתם שאר בשר...

11/11- יומולדת קטן? דווקא תאריך יפה ומסתדר נחמד עם התאריך המקורי. מזל טוב ובהצלחה לעצמי בחיי החדשים. היום רעדתי ועלה לי החום וחיבקתי את עצמי. כשעלתה בי אלימות היא כבר לא הופנתה כלפי עצמי אלא כלפי המזרון של המיטה.

 

 

 

 

 

וזה- כי מצאתי בזה הרמוניה, ואף פעם לא נתתי צ'אנס ליוני בלוך כי השם שלו לא בא לי טוב באוזן, והקול שלו היה לי קצת עדין מדי, והמוזיקה שלו יעני קצת "רגילה מדי עבורי", והכל נשמע דומה כזה ומז'אנר שמעצבן אותי [אני לא טובה בז'אנרים ושמות אבל נו].. ובכל זאת. איכשהו לפני כמה ימים ציירתי ושקעתי לתוך הציור והיוטיוב בחר לי מוזיקה לבד ואיכשהו הוא הגיע ליוני בלוך והשמיע מלא ממנו ומצאתי שם כמה דברים נחמדים. אז בא לי לשים את זה כאן. ולא להתבייש בדברים שאני אוהבת כי הם "לא מתאימים" לדמות שעשיתי לי בראש.

אז אני לא רק פטי סמית' ובטח שלא לו ריד. לא רק דוד אבידן או גרייטפול דד. אני אוהבת גם ישראלי. גם דברים פשוטים. סתם. אני אוהבת גם את התוכניות האלו שיש בטלויזיה לזמרים מתחילים. [אני לא יושבת ורואה את זה אבל לפעמים אני נתקלת בפייסבוק בשיתוף שמישהו עשה וזה נחמד לי לשמוע אנשים שאוהבים ויודעים לשיר, ככה בלי לפתוח את זה יותר מדי למשמעויות של מה בבילון ומה מסחרה ומה ההשפעות של החרא הזה, אלא פשוט להנות מהשירה], הא וכן יש לי פייסבוק ואני אפילו מעלה לשם תמונות שצילמתי או שירים לפעמים, כמה לא מגניב, נכון??? כמה לא מגניב להיות פעיל בפייסבוק, להיות כמו כולם???

 

איזה בולשיט פאק

ברוכה הבאה אסתי, לא היית כאן מלא זמן 

 

 

 

 

 

ועכשיו כבר מאוחר, אז ליל מנוחה [22 ימים לבנים, ומאז שהם כאלו כבר אין לי לילות לבנים כמעט בכלל]

(את התמונה צילמתי בטאקאימה, יפן. שמתי כי אני אוהבת תמונה ושיר בסוף פוסט)