חלום שחלמתי אתמול בלילה
בחלום טיילתי בלילה עם איזה חבורה של היפים במדבר. לא היה בכלל אור של שום כוכב או ירח. היה חושך מוחלט. החלטנו להתיישב לנוח ולאכול משהו. ישבנו קצת ולאט לאט השמיים התחילו להתבהר. עשינו מעגל שיתוף כזה שכל אחד מדבר בזמן שלו, והייתה מי שהנחתה את המעגל והיה מוטל עליה להפסיק את מי שמדבר אם עבר הזמן שלו... אז היא נאלצה להפסיק מישהי שדיברה יותר מדי זמן, וזה ממש היה לה עצוב והיא התחילה לבכות מאוד. הייתה תחושה כזו של אמפטיה באוויר וחצי מהמעגל התחיל לבכות גם. כל אחד חיבק את מי שישב לידו. אני חיבקתי את מי שישבה לידי שגם כן בכתה. היא הייתה יפה. אני לא בכיתי בכלל, הרגשתי קצת רובוטית ומנותקת מהסיטואציה, אבל חיבקתי.
ברקע היה בניין שכל הזמן יורים ממנו. זו לא פעם ראשונה שאני רואה את הבניין הזה בחלומות שלי, הרבה פעמים הוא פשוט נמצא שם, ברקע. פתאום הפציצו את הבניין הזה מלמעלה. הוא התפוצץ וכל הקירות התחילו לקרוס על המחבלים שהיו בפנים. התחילו לצאת משם מלא מלא אנשים, כמו מקן של נמלים. הם הבחינו בנו והתחילו לרוץ לכיוונינו במטרה לפגוע בנו. התפזרנו, התחלנו לרוץ כמו משוגעים כל אחד לכיוון אחר. אני רצתי כדי לחפש את האוטו שלי. לא זכרתי איפה חניתי וכל הזמן שיננתי בראש שאני צריכה למצוא את רחוב ויצמן. התחלתי לטפס כמו ספיידרמן על בניינים ועמודים. טיפסתי עליהם מבחוץ, על המרפסות שלהם. הגעתי לקומה חמישית של בניין אחד. ראיתי את האוטו שלי מלמעלה. רציתי להתגלש על חוט חשמל וליפול ממנו ישר אל הרכב. חשבתי שהנפילה עלולה להרוג אותי, אבל כשתפסתי בחוט חשמל התחשמלתי וזה מה שהרג אותי, עוד לפני הנפילה. ההתחשמלות כאבה נורא ויצאו ברקים סגולים מהידיים שלי. התחלתי ליפול למטה בהילוך איטי ושמעתי את הקול של אהובי מדבר אלי ומסביר לי ש"בגלל זה תיקנתי לך את המחשב בבוקר. את לא חסינה לחשמל". אז התעוררתי מפוחדת נורא. הדלקתי את האור וחשבתי לעצמי שלא ארדם יותר אבל העיניים שלי התעייפו שוב נורא מהר. שניה לפני שנרדמתי שוב המח שלי הגה את המשפט הבא: "בטופ-סויל שלי תמיד יש מישהו דרוך".
הקקי שלי יותר מסריח מאז שהפסקתי עם וויד והתחלתי לעשן סיגריות. גם הפה שלי יותר מסריח בבוקר אבל נראה לי שזה קשור לעובדה שסוף סוף אני מצליחה לישון יותר משלוש שעות רצוף [עד לא מזמן הייתי מצחצחת שיניים עם כל התעוררות, אז מן הסתם כמה הפה כבר יכול להיות מסריח בבוקר]..
חשבתי על זה שהמון דברים שאני עושה בחיים שלי הם בסופו של עניין בשביל למלא את הבאר, את באר ההשראה האמנותית שלי... אם זה אנתרופוסופיה או פרמקלצ'ר או לקרוא מלא חרטה של דתות או ללכת לבית אבות או לא יודעת מה... הכל בסופו של עניין הולך לבאר של ההשראה האמנותית. אני מבינה את הדברים בצורה מאוד מסויימת... בצורה של השראה... המילים.. התאוריות.. הרבה פעמים הן לא אומרות לי כלום... רק מייצרות איזו תחושה... איזה הלך נפש... ומשם נולד איזה שיר או ציור... לא יודעת...
אני מפחדת שאף פעם לא אוכל לעשות איזה משהו "פרקטי" עם החיים שלי בגלל זה... או שליצור את האמנות שלי בתוך סטודיו זה מספיק פרקטי? לא יודעת... המחשבות על כסף לפעמים משגעות אותי וגורמות לי לקפוא מול הלוח שנה בבעתה..
סתם כבדרך אגב, אני מוכנה להשבע שהחלונות שלי בחדר נוחרים. מה נסגר?
להיום, 16 ימי ניקיון
ליל מנוחה
תגובות
הוסף רשומת תגובה