שלוש שש שש אפס חמש

  שום דבר לא השתנה. אותם דפוסי החשיבה שאפיינו אותי בגיל 6, רק במידה טיפה יותר גדולה. כשהייתי קטנה זה התבטא בלתת לכל בובה יחס שווה, כדי שאף אחת לא תיעלב. היום זה מתבטא למשל בצחצוח השיניים שלי, כשאני משתדלת לתת לכל שן יחס שווה. גם בעיסויים שלי ובמדיטציות משתדלת לא להזניח שום איבר. [להזניח, זו מילה שמאוד אהבתי בגיל 6]. גם במקלחת חשוב לי לתת לכל איבר בגוף התייחסות, אני לא יודעת למה זה. אולי כדי להתיידד עימו, אולי כדי שלא יכאב.   המח שלי עובד בקושי. הגלגלים חלודים. אני רוצה להאשים את הקיץ אבל יודעת שכך אני מהבסיס. אני מייצרת חלודה יש מאין ולא משנה כמה אחטא עם אקונומיקה ואלכוהול טהור, תמיד מטונף. בחורף הם מסתובבים מעט יותר בקלות מאשר בקיץ, כי החורף מביא לי נחמה. האור שמחזירה המדרכה פחות חזק בחורף, וגם השמיים פחות בוהקים. האנשים בחוץ פחות עירומים ופחות רועשים בחורף.   הייתי רוצה למצוא אי של שקט בתוך אי השקט הזה. הייתי רוצה להתנתק לתקופה מכולם חוץ מעצמי [החיות והעצים הם חלק ממני]. הייתי רוצה לשחרר את כל דפוסי העבר שאינם משרתים אותי יותר ואינם מיטיבים עימי. הייתי רוצה לשחרר את כל ...

  ראיתי שיש כאן איזה טרנד בישרא, שאנשים כותבים אוסף של עובדות משונות על עצמם. בדרך כלל אני לא בעניין של טרנדים וטוענת שאני זו שמתחילה אותם, אבל זה דווקא טרנד נחמד שהחלטתי לקפוץ על הגל שלו.   1) נולדתי ביום ההולדת של אימי.   2) מגיל 3 סירבתי להוריד גרביים. נעלתי סנדלים רק עם גרביים, ובגדול העדפתי נעליים סגורות [ושיהיו סגורות היטב]. בלילות ההורים שלי ניסו להוריד לי את הגרביים כמה פעמים אך הייתי מתעוררת במהרה בגלל התחושה הלא נעימה.     3) מגיל צעיר מאוד יש לי הפרעות שינה.   4) אני מאמינה בגלגולים, אנרגיות, אלוהים, קארמה, גורל, קסמים, פיות גמדים.......... בגיל 13 אפילו החלטתי שאקח על עצמי להפיץ בעולם את האמונה בפיות והיום כשאני נזכרת בזה, זה נראה לי חמוד ממש.   5) שברתי את השן הקדמית שלי 3 פעמים בחיי- בפעם הראשונה בגיל שנה כשהתגלגלתי במדרגות, בפעם השניה בגיל 9 כשנתקעתי בריצפה של בריכה כי שחיתי נמוך מדי [שיחקתי שאני כריש], ובפעם השלישית בגיל 21 כשניסיתי לפתוח חבילת מצות עם השיניים.   6)  יש לי הרבה אוספים של דברים משו...

כשאני מדברת עם אנשים כמוך, אני נזכרת איך הלכתי ברחוב ואדם שאני לא מכירה עצר מולי והפנה אלי את סוליית הנעל שלו. כששאלתי אותו מה הוא עושה הוא ענה "מישהו אמר לי לעשות לך ככה". השוק הזה, שאנשים יודעים שמשהו מעלה בי חרדה [כן, גם אם זה הדבר הכי לא הגיוני בעולם, זה כל העניין בחרדות...] ועושים זאת בכוונה כדי לראות אותי מתחרפנת, או בשביל השעשוע הפרטי שלהם...אני לא יודעת מאיזו סיבה. אני נזכרת איך אח שלי לא ענה לי כשאמרתי לו 'לילה טוב' כל לילה מחדש בכוונה, כדי לראות את החרדה צפה ועולה. ואני בוכה עכשיו והשפתיים שלי מתעוותות מטה כמו של תינוק קטן שאמא שלו  נתנה לו סטירה. נכון, אולי זה נראה טיפשי לרוב האנשים, ואני מאוד מבינה אותך שביקשת ממני "שחררי אותי מהבעיות שלך", אבל אין שום דבר שמצדיק גרימת סבל לאחר. שום דבר שמצדיק להכאיב למישהו בנשמה שלו. אני נזכרת בספיר שלמדה איתי בבית הספר היסודי. ספיר הייתה ב'כיתה טיפולית'. לא יודעת בדיוק מה האבחנה שלה, אבל המילים היחידות שהיא ידעה לומר היו "זה לא מצחיק". וכן, כשהיינו קטנים זה היה נורא מצחיק לראות אותה דופקת עם ה...

מאוד התרגשתי מזריחת הירח היום, ועוד דבר שריגש אותי מאוד היה לראות שאני לא הייתי היחידה שיצאתי לראות אותו בישוב הקטן שלנו.. לראות אנשים עומדים שעה שלמה בציפייה לירח זה פשוט מעורר תקווה עבורי. זה סימן שהם עוד לא איבדו את העניין בדברים החשובים באמת... אז אמנם בגלל שלא עמדתי שם לבד לא יכולתי לצעוק את ה"אהוווווווווו" המיוחל, אבל פטפטתי עם איזה סבא מצחיק, ובעיקר שמחתי מיופיו של הירח ומכך שאני לא היחידה שמתמלאת בתחושה כזו בעת הצפייה בו..     אלו התמונות שיצאו לי:             הלילה יש מי ששומר עלי היטב. לילה טוב :) עריכה: 2 תמונות נוספות מאותו הערב- ערימת ילדים  

  זה מצחיק, הכותרת הזאת ששמתי פה. שמחה. קשה להאמין שהמילה הזו כתובה פה אחרי הבלאגנים והשגעונות של החודשיים האחרונים. אלוהים, אני כ"כ חיכיתי לרגע הזה- וזה עוד עניין מצחיק. לחכות ככה לאיזה רגע מסוים, לתאריך מסוים. התחושה הזו... הידיעה שהיום יום שבת בערב, ומחר יום ראשון בבוקר, ואני לא צריכה למהר לשום מקום... אז נכון- היקיצה הטבעית שלי היא ב5:00 בבוקר, אבל כבר לא אאלץ את עצמי לזנק מהמיטה ולהתחיל יום שכל מה שאני רוצה זה שהוא יסתיים. אני אוכל למשוך זמן במיטה ולנוח כמה שהגוף צריך. זה כל מה שביקשתי למען השם, לנוח כמה שהגוף מבקש ממני, לאכול רק כמה שצריך, להתנועע כפי יכולתי כדי לחלץ את העצמות ולהתחזק... אולי בסוף הקיץ הזה אפילו אוכל לחזור לרוץ קצת עם פונצ'יק. אהבתי כשרצנו ביחד. מחר קורה משהו שמרגש אותי, והוא כ"כ קטן כביכול אבל פשוט כ"כ משמח... מחר סוף סוף אני בבית לבדי, בלי שום מחויבות לשום דבר ולאף אחד. [יש כמובן את שמונה העבודות שאני צריכה להוליד בחודש הקרוב, אבל כל עוד אני בבית ואף אחד לא מציק לי אז הכל בסדר, אני אסתדר איתן איכשהו]. בכל אופן, הבית ריק, ומה שזה אומר זה שסוף ...

  הנה אני מוסיפה עוד סרטון מיום שבת הנהדר שבילינו בעיר העתיקה. דונה נוביס פאצ'ם בכנסיית סנטה אנה... נראה מי יכול לזהות אותי... היום הייתה לנו הופעה קטנה ברמת גן בטקס סיום של הסמינר, שרנו, ניגנו בחליל, ואפילו היה לי סולו קסילופון קטן שבחור נאה החמיא לי עליו. ביום חמישי לפני שבוע הייתה הופעת אוריתמיה... וזהו... אין יותר הופעות... מחר יום אחרון ללימודים השנה, ביום שלישי יום אחרון למקהלה, ומתחילה לה חופשת הקיץ שכ"כ יחלתי לה... סירבתי ללא מעט הצעות עבודה, בינהן אפילו כמה ממש מיוחדות. סירבתי לכל התחייבות שריחפה שם באופק... יש לי עד סוף יולי לסיים לכתוב את כל העבודות [המון] ואז... אין כלום... וזה הדבר הכי משמח שיכול להיות... האין כלום הזה... הקיץ הזה הולך להיות כמו מנוחה בתוך צמר גפן אין סופי... לא הולכת להשתגע, לרדוף אחרי זמן כסף או חוויות שממלאות באדרנלין... רוצה לנוח.. לראות אנשים שאני אוהבת- גם אותי... רוצה מאוד לעשות אמנות ו..זהו..פשוט להיות עם האהובים שלי.. [שאלו גם העצים והחיות..] מחכה בקוצר רוח לקיץ הזה, לא יאומן שהנה זה מגיע... מעניין אם אטוס לאנשהו בסופו של דבר... גג קפיצה ...

כך נפתח הבוקר היום... כבשנו את סנטה אנה.. אחר כך כבשנו גם את בור המים ואת כנסיית הגואל.. ואחר כך אכלנו באיזו חומוסייה. הייתה חוויה טובה....

זה מצחיק, לנסוע עד לשם בלי לדעת להפעיל מצלמה... אבל בעזרת השם עד העונג הבא כבר אלמד על מה צריך ללחוץ. אז ערכתי כמה ניסויים ומדי פעם אני מדפדפת בתיקיות ונתקפת נוסטלגיה [למרות שזה לא היה כזה מזמן]..... מתחילה לקרקר התחושה... שהקוטב קורא לי גם בפברואר הבא...... לגבי מצב רוחי- מעט יותר טוב, לא שמישהו באמת קורא פה ודואג :)

  תגידו לי שיש על מה להלחם תגידו לי שיש סיבה להתעקש שזה לא לחינם תנו לי סיבה אחת טובה לפייט הזה אני לא יכולה לסבול יותר את העולם. את האור, את הרעש, את הגוף. תסבירו לי איך זה שרוב האנשים פשוט חיים ומפקדים. תסבירו לי, אנשים יפים שמחייכים בענווה, איך אתם עושים את זה? אני מרגישה שלטפל בעצמי זה להתעקש. להתעקש לגרום לי לחשוב שהשמיים כתומים למרות שאני יודעת שהם כחולים ואני רואה את זה כל יום. זה מול העיניים שלי, לא צריך להיות גאון גדול בשביל לראות את זה, ובכל זאת. אומרים לי לבלוע כדורים וללכת למטפלים שישכנעו אותי שהשמיים כתומים. תנו לי סיבה אחת להתעקש על זה. שוב התחושה שאין לי שום הצלה, שגם המוות לא יציל. יותר מזה, יש הרגשה שהוא רק יקח אותי אחורה. רק המחשבה על להתגשם שנית בגוף תינוקי... נגמר לי הכח לנסות ולהפיץ אור ואהבה. הגעתי לעולם נורא. אני יודעת שהעולם זקוק לי, אני יודעת שיש לי תפקיד, אבל זה קשה מנשוא. האוזניים שלי לא יסבלו עוד פעם אחת את הרעשים האלו. העיניים לא יסבלו את האור המסנוור. הגוף לא יסבול את הכאבים. וחוסר היכולת לנוח... אם לפחות יכולתי לנוח מזה... לעשות הפסקות... אם רק היה לי...

היום הייתה אצלינו בגן מפקחת ממשרד החינוך. כבר כשנפתחה הדלת ניתן היה לחוש באנרגיה המעופשת שאפפה אישה שהציצי שלה הולך לפניה, דחוס בבד בצבע ורוד בייבי. איך ששמעתי 'משרד החינוך' קדדתי מן קידת שלום צנועה, והלכתי להרדים את הילדים כדי שהגננת המובילה תוכל להתפנות אל השיחה.  שכבתי שם עם הילדים, כולנו מוסתרים מהמפלצת ע"י בדי קטיפה. ניגנתי להם בקסילופון, מקווה בליבי שגם אותה הוא יהפנט. אני מלטפת את שיערו של אופיר השובב, לוחשת "ששש... עצום עיניים..." ושומעת אותן צועדות אל עבר מדפי הצעצועים שתפרנו אנחנו, ביחד עם הילדים, במשך השנים האחרונות... גברת-ציצי אומרת "כאן צריכה להיות ספרייה, אחרת הם לא ידעו לקרוא. ההכרה שלכם במשרד החינוך עוד רחוקה." אופיר השובב נרדם. אני מגהצת בד סארי צהוב, חושבת על כמה חשוב לדעת לתחזק אופנוע, להתלכלך בתוך המוסך.         הנה שני ציורים חדשים, באותה הרוח של הציור מהפוסט הקודם... זנחתי את הנסיונות לדייק, משחררת את האצבעות להקיא על הדף ומשם לעריכת פוטושופ זולה. אוהבת את התוצאות ואת תהליך העבודה.                 ...

  הקיץ הזה.... הביא איתו מה שתמיד מביא הקיץ.......  מנסה לעמוד שוב על הרגליים, למרות שהן כואבות מאוד מהנפילה...   מתחילה ריפוי..... קודם כל במחשבה.... וגם במעשים.... ואחת הדרכים שלי לריפוי זה שנרשמתי לרכיבה טיפולית.. אמרתי לעצמי שאני מעדיפה לדבר עם סוס מאשר עם בנאדם...ובכלל, בגלל שטיפול בעזרת בע"ח זה לגמרי התחום שלי ומה שמעניין אותי...זה הריפוי שלי וגם הריפוי שאני רוצה לתת לאחרים....אז אמרתי לעצמי שטוב שאעבור תהליך כזה... ביום שישי יש את השיעור הראשון..  בעל החווה איש נחמד מאוד ואמר שאני אוכל להגיע מתי שארצה ולהיות עם החיות ולהיות חלק מהעשייה..... זה היה נעים מאוד לשמוע את זה...... וזה גם נעים לחשוב שיהיה לי מקום לבוא אליו בקיץ, אם אני אצטרך קצת להכנס לגוף... לעבוד קצת את האדמה... להיות עם החיות.....זה הריפוי הכי טוב בשבילי...   עוד חודש יורד הלחץ.....אסיים עם הלימודים ואחליט לאן הלאה.... אולי קורס צילום..אולי טיול קצר ולא אינטנסיבי מדי... הרבה הרבה אמנות..ומנוחה....שינה...ולהיות עם אנשים אהובים......   זה התוכנית..... דרך אגב, כבר יומיים ישנה בלי כדור... ש...