יותר מדי עדכונים יש בבלוג הזה.

 שום דבר לא השתנה. אותם דפוסי החשיבה שאפיינו אותי בגיל 6, רק במידה טיפה יותר גדולה. כשהייתי קטנה זה התבטא בלתת לכל בובה יחס שווה, כדי שאף אחת לא תיעלב. היום זה מתבטא למשל בצחצוח השיניים שלי, כשאני משתדלת לתת לכל שן יחס שווה. גם בעיסויים שלי ובמדיטציות משתדלת לא להזניח שום איבר. [להזניח, זו מילה שמאוד אהבתי בגיל 6]. גם במקלחת חשוב לי לתת לכל איבר בגוף התייחסות, אני לא יודעת למה זה. אולי כדי להתיידד עימו, אולי כדי שלא יכאב.

 

המח שלי עובד בקושי. הגלגלים חלודים. אני רוצה להאשים את הקיץ אבל יודעת שכך אני מהבסיס. אני מייצרת חלודה יש מאין ולא משנה כמה אחטא עם אקונומיקה ואלכוהול טהור, תמיד מטונף. בחורף הם מסתובבים מעט יותר בקלות מאשר בקיץ, כי החורף מביא לי נחמה. האור שמחזירה המדרכה פחות חזק בחורף, וגם השמיים פחות בוהקים. האנשים בחוץ פחות עירומים ופחות רועשים בחורף.

 

הייתי רוצה למצוא אי של שקט בתוך אי השקט הזה. הייתי רוצה להתנתק לתקופה מכולם חוץ מעצמי [החיות והעצים הם חלק ממני]. הייתי רוצה לשחרר את כל דפוסי העבר שאינם משרתים אותי יותר ואינם מיטיבים עימי. הייתי רוצה לשחרר את כל הכאב, להודות לו על כך שהיה ולתת לו להתפוגג באוויר.

אני שומרת על איזה זוג נעליים שעוד אז, לפני 9 שנים, כשקניתי אותן, הן לחצו לי על הבוהן. אני שומרת עליהן כמו ששמרתי על הפרעת האכילה שלי. כמו שאני שומרת אנשים בחיי, שהם ארסיים לי במיוחד. כל שחרור הכי קטן, כרוך בסשן פרידה ארוך ומייגע, מלווה בכי והתמודדות עם שדים. אפילו פתק, פתק שהוא לא שלי בכלל. פתק שמצאתי ברחוב. מכתב שאחת כתבה לחברתה, עם כותרת צבעונית וציור של ג'ירפה. אפילו אותו התקשיתי לשחרר. וכמוהו אין סוף- גומיות, נוצות, ענפים, פיסות בד או עיתון. מזל שאני לא שומרת את ציפורניי, אלא רק את אלו של הכלבה שלי.

 

מצחיק כמה ההתנהלות שלי עם חפציי מעידה על ההתנהלות שלי בתוך הראש. או שזה עצוב, אני לא יודעת.

 

אתמול שחררתי שני זוגות נעליים. את השלישי, זה שלוחץ על הבוהן, הייתי בדרכי לשחרר אך משהו השתבש בדרך- לקחתי אותן בשקית כשלרגליי נעליים נוחות והתחלתי לצעוד לכיוון המקום שתורמים בו נעליים ובגדים ישנים. אחרי כמה צעדים החלטתי לנעול את הנעליים המכאיבות, רק לעוד כמה רגעים, עד שאגיע לשם. [הליכה של כ10 דקות]. כשהגעתי לשם המקום היה סגור. יכולתי להשאיר את הנעליים בשקית שם בכניסה, זה מה שרוב האנשים עושים, אבל בחרתי לחזור הביתה כשהן עדיין לרגליי, והנעליים הנוחות בשקית. עכשיו הן מונחות כאן במרכז החדר ואני תוהה לגורלן, חושבת האם סנדלר יוכל לתקן [אולי צריך לגזור את הבוהן וזהו]...

 

אתמול גם שחררתי שלושה אנשים מחיי. שלושה אנשים זה המון. שלושה אנשים שרק להיזכר בהם הכאיב, ומשום מה התעקשתי לשמור אותם כחלק מחיי- כמו לשמור איזה אוסף של ציפורניים חודרניות בקופסא, אוסף של תאים מתים קטנטנים שנהגו להכאיב עד כדי צליעה.

אני לא ברע. באמת. אני יחסית בטוב. כבר שבועיים בקושי סובלת מכאבים, ומודה על כך לאלוהים מאוד. זה נראה לי לא הגיוני וקסום, וכבר כמעט ששכחתי איך מתנהלים ללא כאב. בנוסף אני גם ישנה יותר טוב, שזו עוד הקלה עצומה. [זה לא בכוחות עצמי, אבל גם לא בכוחות הבונדורמין. אני ישנה עם שכטה- זה מן מצב ביניים שאני מוכנה לסבול עד שאהיה מסוגלת לתפקד בלי 'עזרים חיצוניים'].

 

קשה לי מאוד אך נכון לכרגע לא מתפרקת, ומשתדלת לעמוד באומץ בכל הנסיונות הקשים שהשם מבשל לי. כזה בשלן... גם פיקנטיות, גם חוש הומור... יש מכל טוב.

 

 

תזכורת קטנה לעצמי- לא ליצור קשר עם אנשים שעושים לי רע, עם דגש חזק מאוד על שעות הבוקר והשעות שלפני השינה.

לנשום עמוק. 

 

 

זהו. זה עבר ואני עדיין על הרגליים.........