שלוש שש שש אפס חמש

  זה כמו אז, שהיה את היום חמישי ההוא, שמליון אנשים שלא דיברו איתי שנים פתאום התקשרו ורצו לראות אותי בחמישי בבוקר. ככה במשך שבועיים התקשרו אנשים שלא דיברו איתי שנים וכולם 'חמישי בבוקר חמישי בבוקר' ובכלל בחמישי הייתי אמורה ללמוד וכל השבועיים האלו אמרתי לעצמי 'מה זה הדבר הזה שאמור לקרות ביום חמישי, שכל העולם מנסה לשלוף אותי משם?' חיכיתי ליום חמישי בסבלנות וחשבתי שאסע ללימודים כרגיל. אמרתי לכולם שלא אוכל לראות אותם. בסוף באותו יום חמישי זה היה היום שדוד חטף תפסיכוזה הדפוקה שלו..ונעלם... ולא ראיתי אותו יותר מאז.....   בכל אופן, למה אני מספרת את כל ההקדמה הזאת? כי זה קרה לי שוב. היום, יום רביעי, וכבר איזה שבועיים כל הזמן אנשים  אומרים לי 'את פנויה ברביעי?' ואני אומרת להם שלא, כי יש לי בייביסיטר בצהריים ובלה בלה בלה.. ושוב אותה הרגשה של אז שכאילו משהו גדול אמור לקרות ואני צריכה לבחור מבין מלא אפשרויות.. ובחיים, אבל בחיים לא תיארתי שהיום הזה יראה כמו שהוא נראה....   היום בבוקר הייתי אמורה לנסוע להפגש עם בוריס דוברוב- צייר, כדי להתחיל עבודת מודלינג [כן, לשבת ערומה ולקבל ...

  איך מצאתי את עצמי שוב ככ כואבת? מה קרה כאן? בוכה וצועקת אבל לא באמת, בלב כי כולם ישנים אם אני מסתכלת על ההתנהלות שלי בשנה האחרונה זה יכול להראות לי כמו שני דברים: או שאני סוגרת מעגלים בטירוף ומנקה וסוגרת חשבונות כדי להגיע למקום טוב יותר, או שאני עושה את זה כי זה הדברים שאני צריכה לעשות לפני המוות. למרות שעכשיו שאני חושבת על זה כל דבר שבן אדם עושה זה משהו שהוא צריך לעשות לפני המוות שלו,  [וגם אפשר להסתכל על זה מנקודת מבט של אני חיה את היום כאילו הוא היום האחרון בחיים שלי אבל זה לא בדיוק ככה.. לא יודעת..זה כאילו אני עושה הכנה למשהו...השאלה למה.] פשוט... לא יודעת. הסגירת מעגלים הזאת, עם כל אחד ואחד מהעבר שזה היה פתוח.. להסתכל בעיניים לעצמי ולהודות בדברים שלא רציתי איך זה יכול להיות שאני ואמא שלי לא התחבקנו כבר שנים? למה אני לא מסוגלת לחבק אותה? אני יודעת בדיוק למה. ולא הודתי מעולם. כי אני יודעת שברגע שאחבק אותה חיבוק אמיתי אני אפרוץ בכזה בכי שלא יגמר לעולם... כמו שאני בוכה עכשיו... וגם לגבי אבא....אותו סיפור...  למה קשה לי ככ עם מגע? חיבוקים? נשיקות? אהבה?  למה אני לא...

  עכשיו תורי עכשיו תורי לאהוב עכשיו אני  גם לי מגיע  שיהיה,  מישהו כאן קרוב יחבק וירגיע אחד אחד את השדים במלחמה הזאת אחד אחד את הפצעים שלא נותנים לחיות מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו איתו בגשם החזק שבתוכי תמיד יורד ולא נפסק עכשיו תורי עכשיו תורי לא לכאוב עכשיו אני גם לי מגיע מישהו,  שלא ייתן לעזוב הוא יילחם וינצח אחד אחד את הקרבות במלחמה שבי הוא יחבר את החלומות השבורים שלי מישהו להיות איתו ביחד לא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי תמיד יורד ולא נפסק מישהו להיות איתו ביחד ולא לחוד מישהו להיות איתו ללכת לאיבוד מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק מישהו לרוץ איתו בגשם החזק שבתוכי, תמיד יורד, ולא נפסק עכשיו תורי עכשיו תורי לאהוב עכשיו אני.. גם לי מגיע..       התאבדות\אביב גפן   אמא שלי, תני לי יד  שלא אאבד  אבא שלי, תפוס אותי די חזק  שלא ניפרד  לא רוצה להתאבד..... שירה, תני לי חום  אחותי היקרה  ואביב, תהיה חזק  לא חשוב ...

ואז הם שאלו אותי אם אני מאמינה בניסים והתחלתי לספר להם את כל סיפורי הגשם והפלאפל והטרמפ הביתה מהמדבר... ונהיה לי את הסדר בראש שאליו קיויתי. כשראיתי אותה אומרת כלכך בביטחון שהיא יותר לא תעשה לעולם שום דבר שיפגע בגוף שלה.. וזה היה כל כך פשוט ויפה.. הבנתי מה כן בשבילי  ומה לא בשבילי   משהו מעניין שקרה אתמול והיום זה שישר אחרי שכתבתי את הפוסט על זה שאף אחד לא מתקשר ולא מתעניין... הרבה מהאנשים שהפריע לי שלא יוצרים קשר פתאום יצרו קשר...אמרתי את זה בקול רם לעולם והוא שמע..כמו תמיד..   לא להתפשר, אלו מילות המפתח.. לא ישנה כבר שבועיים או ליתר דיוק 5 שנים........אולי באמת אני אבדוק את זה? אולי חודש באשרם ומדיטציות יעשו את שלהם? אולי ללכת לרופא אנתרופוסוף..מלא כסף לפגישה אבל אולי הביטוח מחזיר.  מה שבטוח, חייבים לישון... אני כבר כמה ימים על קלונקס.. בערך עושה את שלו ללילה......לא יודעת לגבי היום...לא רוצה לחזור לכדורים זה לא נראה לי נכון.. נראה לי אשאר האדם הזה שמוצא עצב בכל דבר לא משנה כמה פרוזק ידחפו לי.... די.. אין בזה כלום טוב..... החדר מבולגן הפיה לא מוכנה וגם השיעורים שנתנ...

  בסוף תמיד ברגעים האלו אני יושבת ומדמיינת איך אני מתה ואז כולם אומרים איך פספסנו.. איך לא שמנו לב....  ביקשתי לחזור לגיל 16 ואלוהים הקשיב... הביא לי את התסכול והבדידות בדיוק כמו של פעם   זה הסוף הסופי ביותר אני לא מתפשרת יותר על חברים אנשים שלא מעוניינים בחברתי יכולים למצוץ לי   פעם אמרתי לעצמי אסתי שחררי את האגו\כבוד\פחד מה שזה לא היה..אמרתי לעצמי לא לפחד להתקשר לאנשים אבל אחרי תקופה ארוכה, שאני לא מפחדת, ומתקשרת, ואף אחד פשוט לא מתעניין בשיט, ולאף אחד לא אכפת בשיט.. לאף אחד לא באמת מתחשק לראות אותי... כינרת כמה אהבתי את הבחורה הזאת, כמה השתגעתי על הבחורה הזאת וגל, וירדן..טל...אירה..יותם..ולא חסר הרשימה הזאת לא נגמרת.... לא רוצים? לא צריך..... וזה הכי גיל 16 להפסיק להתקשר לאנשים ולראות אם הם מתקשרים.... אבל תכלס לא אכפת לי לאיזה גיל זה מתאים.. על הזין והתחת והכוס שלי נמאס לי אני רוצה שאנשים יאהבו אותי, יתעניינו באמת במה שקורה לי ואם זה אומר שאשאר לבד אז אשאר לבד, זה עדיף כי במילא המצב הנוכחי הוא גם כן לבד, אבל לבד מכוער יותר כי אני כל הזמן מנסה ודוחים אותי.   ...

  עכשיו 5 ומשהו בבוקר... ממש מצחיק למצוא את עצמי באותה פוזה בדיוק של גיל 13.. כשפחדתי ללכת לישון וזה מה שהייתי עושה, יושבת במחשב, מחכה לישועה, לאיזה מישהו שיתכתב איתי.. היום אן התקשרה. הופתעתי ולא הופתעתי ושמחתי. גם אמיר התקשר, אבל אחד אחד.   התחלתי לכתוב בבלוג שמות כי חשבתי על זה שבמילא אני כותבת לעצמי אז לפחות שבעוד כמה שנים אוכל להבין על מי כתבתי את הדברים. בכל אופן, אני ואן נפגשנו אחרי כמה חודשים [חצי שנה? קצת פחות? אולי יותר?] שלא דיברנו... וזה היה מוזר.. וכמו פעם וגם לא כמו פעם.. והיה לי כאב בתוך הלב אבל אני לא יודעת אם הוא יצא החוצה...  ידעתי שזה אמור לבוא, חיכיתי שהיא תתקשר.. למה לא התקשרתי בעצמי? לא ידעתי מה אני רוצה להגיד..... אבל ידעתי שהמעגל עוד לא נסגר.. וגם היום הוא עוד לא סגור..אבל הוא עוד צעד בדרך לשם....   בקיצור זה היה מוזר ודיברנו במשך שעות על גבי שעות על מלא דברים והתעדכנו... וחשבתי על כמה היא אדם מיוחד.. וזה העציב אותי..אבל בעצם אני לא יודעת מה העציב אותי כי אני מוצאת עצב בכל רגע..כמו שאני מוצאת יופי... לא יודעת, כנראה זה המזל דגים הזה.... מלנכול...

  תרגיל שחזור יום מהסוף להתחלה:   מ23:30 עד 00:30 הייתי אצל לירון..מ9 ועשרה עד 11:30 אמיר היה כאן והחלטנו לסיים את המה שזה לא היה במחשבה שזה כנראה הדבר  הבריא לעשות. למה תמיד הדברים הבריאים מעצבנים? מ19:30 בערב ועד שאמיר הגיע הייתי עסוקה במה שנקרא ענייני טיפוח [התקלחתי, עשיתי גבות..עניינים..] בערך בעשרה ל9 סיימתי עם כל העניינים האלו וישבתי לנגן קצת. בשעה 17:00 עישנתי ונחתי קצת, אחר כך אכלתי ותוך כדי ביקשתי מאבא שיספר לי איזה סיפור שהוא היה מספר לי בילדות, רציתי שיזכיר לי על מה זה היה..הוא התחיל לספר וזה היה  מרתק והביא לי פלאשבקים. בשעה 14:20 יצאתי לכיוון העבודה שמצאתי לחופש- לחלק פלאיירים ומגנטים... בערך ב16:40 חזרתי הביתה שפוכה עם כאבים מטורפים בכל הגוף ו50 שקל ביד. מ11 וחצי בבוקר ועד 14:20 הייתי עסוקה בלנקות את הבית באטרף, לפני כן יצאתי עם פונצ'ה- בטיול עם פונצ'ה פגשתי ילדה מצחיקה וכתבתי בפלאפון שלי איך היא נראתה ומה היא אמרה כדי לא לשכוח, עישנתי, אכלתי, התעוררתי בערך בשעה 10 וחצי..   עיקר: מה שהיה עם אמיר   מה למדתי חדש על עצמי\על מישהו אחר\על יחסי...

  ... כנראה שהייתה לך סיבה טובה למה כל הזמן דאגת שאני לא אקשר אליך יותר מדי.. אני מודה.. מודה באשמה, נפלתי, נקשרתי... לא חזק מאוד מאוד, אבל נקשרתי... וזה יהיה קשה אם זה יצטרך להפסק... לא קשה כמו דברים אחרים אבל קשה. אני אתמרמר שלושה ימים, אלבש עוד שריון על המיליונים שיש לי, ואמשיך הלאה.. כאילו מצד שני זה גם יכול להמשך כמו עכשיו אבל יש בזה משהו מטומטם... כי זה יכול לחרפן באיזשהו שלב.. "אני לא רוצה אותך אני רוצה להיות לבד אבל אני רוצה להכיר אותך" לא יודעת.... אוף... ומצד אחד ממש כיף לי איתך ומצד שני השיחות נתקעות.... מה שנקרא יש על זה מניעות... ומניעות יכולות לבוא על דבר שהוא מאוד טוב אבל גם על דבר שהוא רע..  קשה לי ממש שלא דיברנו היום, וזה טיפשי כי עוד לא 4 בצהריים.. ואני מתה לדבר איתך ולדעת מה עובר לך בראש.. איפה אתה נמצא בכלל. ואולי אתה עם מישהי..... וזה לא אמור לפגוע לפי הכותרות אבל בפנים זה יצבוט...מה לעשות ככה אני עובדת.   אמרתי לעצמי שאני לא אדבר איתך היום. שאתן לך לנשום ולחשוב ולדבר איתי כשתרצה, ואז לא התאפקתי ושלחתי הודעה. נראה לי שאין לך כוח עכשיו אלי או לסיפור הז...