איך מצאתי את עצמי שוב ככ כואבת? מה קרה כאן? בוכה וצועקת אבל לא באמת, בלב כי כולם ישנים
אם אני מסתכלת על ההתנהלות שלי בשנה האחרונה זה יכול להראות לי כמו שני דברים:
או שאני סוגרת מעגלים בטירוף ומנקה וסוגרת חשבונות כדי להגיע למקום טוב יותר,
או שאני עושה את זה כי זה הדברים שאני צריכה לעשות לפני המוות.
למרות שעכשיו שאני חושבת על זה כל דבר שבן אדם עושה זה משהו שהוא צריך לעשות לפני המוות שלו, [וגם
אפשר להסתכל על זה מנקודת מבט של אני חיה את היום כאילו הוא היום האחרון בחיים שלי אבל זה לא בדיוק ככה..
לא יודעת..זה כאילו אני עושה הכנה למשהו...השאלה למה.]
פשוט... לא יודעת. הסגירת מעגלים הזאת, עם כל אחד ואחד מהעבר שזה היה פתוח..
להסתכל בעיניים לעצמי ולהודות בדברים שלא רציתי
איך זה יכול להיות שאני ואמא שלי לא התחבקנו כבר שנים? למה אני לא מסוגלת לחבק אותה?
אני יודעת בדיוק למה. ולא הודתי מעולם. כי אני יודעת שברגע שאחבק אותה חיבוק אמיתי אני אפרוץ
בכזה בכי שלא יגמר לעולם... כמו שאני בוכה עכשיו...
וגם לגבי אבא....אותו סיפור...
למה קשה לי ככ עם מגע? חיבוקים? נשיקות? אהבה?
למה אני לא סובלת לקחת מההורים שלי שום דבר, וכל פעם כשאני לוקחת אני עושה את זה בכעס?
למה כל פעם כשאמא מגישה לי משהו לאכול אני קודם אומרת איכס, אחר כך טועמת, מגלה שזה טעים ואוכלת הכל?
למה ככ הרבה שנים לא אמרתי לאמא ואבא ואורי שאני אוהבת אותם? ליפעת עוד אמרתי פה ושם.
מה נדפק, למה מגיל 3 הסתובבתי זעופת פנים, לא מוכנה להוריד את הגרביים, לא מוכנה להגיד שלום לאף אחד.
לפחות אז עוד התרפקתי אצל אמא. אני לא יודעת מה קרה ומתי זה נעלם.
אמא שלי אמרה לי שאני צריכה להבין שהורים כאן בשביל לתת.
אמרתי לה שאני לא יודעת מה זה הדבר הזה שגורם לי לשנוא את העובדה שהיא מכבסת לי, מבשלת לי,
וכל פעם שאני אוכלת אוכל שהיא בישלה אני אוכלת אותו בכעס, כל פעם שהיא נותנת לי כסף אני לוקחת אותו ומרגישה
חרא עם זה... אמרתי לה שאני לא אוהבת לקחת מהם כי הם מתרברבים בזה שהם נותנים. צעקתי וצעקתי על איך
שאני כועסת על אחים שלי על כמה הם לקחו מהם ולקחו וסחטו וסחטו את המיץ......
צעקתי על איך אנשים מביאים לעולם בלי שהם מוכנים לזה, כלכלית או נפשית
צעקתי גם כביכול דברים שלא הייתי אמורה לצעוק, אבל הרתיחו לי את הדם....
צעקתי הכל..
ואמא אמרה לי 'אוי אסתי איזה שד נכנס בך' ובכתה ובאה לחבק אותי ואני כמו ילדה כועסת בת 3 צעקתי ובכיתי
'לא רוצה לא רוצה לא רוצה' וברחתי פיזית, הדפתי אותה
מתי בניתי כאלה חומות?
ופונצ'ה מזמן כבר לא ישנה היא בוהה בי איך אני בוכה בשקט בכי כמו שלא בכיתי...נראה לי..אף פעם....
ואני צריכה להוציא אותה... והאמהות שלי לפונצ'ה ומיקי לא יותר טובה מהאמהות של אמא שלי..
כשבנאדם לא מכיל את עצמו איך יכיל מישהו אחר?
אוף... אני אלך להוציא אותה לטיול.
לילה טוב
תגובות
הוסף רשומת תגובה