שוב דוחה את רגע השינה

 עכשיו 5 ומשהו בבוקר... ממש מצחיק למצוא את עצמי באותה פוזה בדיוק של גיל 13.. כשפחדתי ללכת לישון

וזה מה שהייתי עושה, יושבת במחשב, מחכה לישועה, לאיזה מישהו שיתכתב איתי..

היום אן התקשרה. הופתעתי ולא הופתעתי ושמחתי.

גם אמיר התקשר, אבל אחד אחד.

 

התחלתי לכתוב בבלוג שמות כי חשבתי על זה שבמילא אני כותבת לעצמי אז לפחות שבעוד כמה שנים אוכל להבין על מי כתבתי את הדברים.

בכל אופן, אני ואן נפגשנו אחרי כמה חודשים [חצי שנה? קצת פחות? אולי יותר?] שלא דיברנו... וזה היה מוזר..

וכמו פעם וגם לא כמו פעם.. והיה לי כאב בתוך הלב אבל אני לא יודעת אם הוא יצא החוצה... 

ידעתי שזה אמור לבוא, חיכיתי שהיא תתקשר.. למה לא התקשרתי בעצמי? לא ידעתי מה אני רוצה להגיד.....

אבל ידעתי שהמעגל עוד לא נסגר.. וגם היום הוא עוד לא סגור..אבל הוא עוד צעד בדרך לשם....

 

בקיצור זה היה מוזר ודיברנו במשך שעות על גבי שעות על מלא דברים והתעדכנו... וחשבתי על כמה היא אדם מיוחד..

וזה העציב אותי..אבל בעצם אני לא יודעת מה העציב אותי כי אני מוצאת עצב בכל רגע..כמו שאני מוצאת יופי...

לא יודעת, כנראה זה המזל דגים הזה.... מלנכוליה

 

הדברים מסביב מבלבלים אותי.. החופש הזה שהיה מיועד למנוחה ובינתיים נראה כמו בלאגן אחד גדול..

מחר יום שבת- להכין פיה ולהשיג נצרים. להוריד שערות.

יום ראשון- ללכת לשלוח את הפיה, אולי ללכת לשחות

 

אין לי מושג מתי חוזרים ללימודים ולא נראה לי שאני אסע למסיבה בחופש כי אין לי כוח לחרא הזה זה לא אני......

ואני נרדמת מול המסך אבל מפחדת להכנס למיטה

יודעת שישר העיניים יפקחו, והמוח פפפפפפפפפפםםםםםם

וזה מנוחה לגוף אבל לראש?.........

 

אני לא מבינה למה אמיר אמר שהוא הולך לדרכו ומצד שני הוא לא הולך לדרכו... מצד שלישי מי אמר שחייבים ניתוק?

אבל אם לא נתנתק לפחות לאיזה יום יומיים אז נראה לי שהלב לא ירגע..... לא יודעת..בא לי לכבות את המוח ולהריץ

כמה שנים קדימה......ובאיזשהו מקום מקווה שהוא בכלל לא ילך.....