ישבנו שם, אני והוא, מתחת לעץ תותים. אני שיחקתי עם תולעת משי והוא עישן את הג'וינט השני מבין החמישה שהכנתי לו. הוא דחף עם הרגל ענף שהפריע ולי זה נשמע כאילו התולעת הפליצה, אז צחקתי, ואז גם הוא הצטרף. יכולתי לספור לו את השיניים מבלי לפספס אף אחת מרוב שהחיוך שלו היה ענקי. הוא צחק וצחק, ואני סתם הסתכלתי לו על השיניים ככה, וחשבתי לי כמה הן יפות. הן לא היו כמו של כולם, קשה להסביר את זה במילים. הלסת שלו לא הייתה עגולה ממש, ואם נגיד הייתם מסתכלים עליו הרבה זמן, הייתם מצליחים לראות את זה גם כשהוא בכלל לא מחייך. שתי השיניים הכי בולטות, אלה שלמעלה, בדיוק באמצע, היו זהות לחלוטין וישרות ישרות. מה שמצחיק בכל העניין, זה שאחת מהן בכלל לא הייתה אמיתית, ולא רק שהיא הייתה זהה לאחותה, היא גם הייתה זוהרת במן צבע ירוק מזעזע כל פעם שהיינו עושים סקס ומשאירים את המנורה-האולטרה-סגולה דלוקה. השיניים שצמודות לשתי אלו [אחת מימין ואחת משמאל] היו גם כן מצחיקות שכאלו. הן נראו לגמרי כמו שיני-חלב, כאלה זיגזגיות בלמטה שלהן, וקטנות יותר, וחלקות. אלה שלידן היו חדות בטירוף. ממש כמו בסיפורים ...
רשומות
חלום.
"ג'ן, עזבי את הקירות עכשיו. אולי תאכלי משהו? לא אכלת כבר יומיים." הם היו יפים כל כך. לבנים. ככל שהסתכלתי עליהם יותר זמן, זה הלך והפך ליותר מעניין. עיגולים שחורים שגדלו מרגע לרגע, ואז התנפצו לרסיסים קטנים, וכל רסיס הרגיש לי כמו עיקצוץ קטן בעין. זה היה כאב נעים שגרם לי לחייך כל כמה שניות, תלוי בגודל של העיגול, ובמספר השניות שלקח לו להתפוצץ. "ג'ן, נו. אני לא רוצה להתקש.." לא שמעתי מה הוא אמר בדיוק. העיגול נראה לי כלכך גדול ובולט, כאילו עוד שניה יצא מהקיר ויפרוץ במחולות בלתי פוסקים. הוא זז לו שם על הקיר. הוא לא התפוצץ. האמת היא שזה היה נראה כאילו זה עומד לקרות בכל רגע, אבל זה לא קרה וזה מה שהיה יפה בכל העניין. זה השאיר אותי במן מתח שכזה, ורק גרם לי להיות עוד יותר מהופנטת. אחר כך נזכרתי שהוא אמר משהו, וביקשתי ממנו לחזור עליו שוב. "אמרתי, שכדאי שתפסיקי לבהות בקירות הלבנים, ותשבי כבר, ותאכלי משהו, לעזאזל! אני לא רוצה להתקשר לפסיכיא.." ביקשתי שלא יתקשר. "אני כבר מתיישבת לאכול, באמת." אמרתי והתיישבתי על הכסא ש...
ההתאבדות שלי.
אתה תגיע בשקיעה. הכל יהיה כבר מוכן. יין אדום, פרחים לבנים מסביב, הכל יפה ושקט כל כך. חיכיתי לך כבר הרבה זמן ועכשיו כולי שלך. אתה הולך לקחת אותי עוד מעט לעולם אחר. הולך להיכנס לתוכי, לתוך הלב שלי, כמו סכין. ככה מהר, בקלות. הכל יקרה מהר, בשביל למנוע כאבים מיותרים ולהנות מכל השאר. אני אלגום מהיין למרות שזה לא טעים לי. עוד מעט זה כבר לא יהיה משנה. אני ארגיש אחרת עוד מעט. עוד מעט אני לא ממש ארגיש. אתה תתקרב אלי, תלחש לי באוזן לבוא. תקח אותי לתוך השיחים כשהעיניים שלי עצומות. אני אפול כי אני קצת מתרגשת ממך, ואני אדקר מהקוצים של השיח וטיפת דם קטנה תגדל לה לאט לאט על היד שלי, ותטפטף על המכנסיים שאני לבד ציירתי עליהן. אתה תושיט לי פרח אחד לבן וגדול. הכי גדול. "בשבילך" אתה תגיד ותעלם. וגם אני אעלם. ושנינו קצת פה קצת לא פה. קצת הכי למטה שאפשר קצת מרחפים. וכשהם יקראו את המכתב הם יחשבו שאחד בלי רגשות לקח את נשמתי ויתקשרו למשטרה. אתה לא מי שהם חושבים. אתה... אני.
שאלון טיפשי לגמרי. P:
יצאת מהמדינה? כן אכלת משהו שגרם לאחרים להקיא? לא חחח שחית בעירום? רק עם תחתונים P : ברחת מהבית? לא.. יענו, סתם יצאתי. נו. צפרו לך? וואלה לא יודעת שרקו לך? נראה לי שכן ניסו לתקוף אותך מינית? לא לתקוף, נו... נשארת ערה כל הלילה? כן. דברת בטלפון כל הלילה? כן. הרגת מישהו? לא. נישקת מישהו מאותו מין? כמובן. ומעבר לנשיקה? מעט. בגדו בך? כן. הרגת חיה בטעות? ישמצב הרגת חי בכוונה? רק יתושים גנבת משהו? הרבה משהויים. פגעת בעצמך? כן. חתכת את עצמך? כן. רצית למות? כן. עישנת סיגריה? כן. עישנת נרגילה? כן. ניסית סמים? כן. שתית אלכוהול? כן. השתכרת? כן. התנשקת? כן. עשית סקס? כן. עשית סקס יבש? כן. גמרת? כן. עשית למישהו ביד? כן. ירדת למישהו? כן. בלעת? כן. ירדו לך? כן. ישנת עם בן המין השני ...
יקירה. את מנסה לשמור על השגעונות הקטנים שלך. לשמור עליהם באדיקות כאילו חייך תלויים בהם ורק בהם. כאילו אם תהי רזה יותר זה יהפוך אותך ליותר יפה ויותר נאהבת ותוכלי לחוש את עצמך דרך זה. בצורה מאוד מוזרה קורה בדיוק להיפך. את לא מאפשרת לעצמך לקחת אחריות מלאה על עצמך ולחוש את עצמך באופן מלא יותר דרך שמירה על הבעיות שלך. רק דרך פתירה של אותם בעיות ושיתוף פעולה עם אלו שרוצים לעזור לך תוכלי לאט לאט לקחת יותר אחריות על עצמך ולהרשות לעצמך להשאר נאהבת ומיוחדת כפי שאת. זה מכתב מאדם שלקח חלק חשוב ממש בחיים שלי. עכשיו הוא כבר לא פה, רק המכתב הזה מסתובב לי בחדר ומדי כמה חודשים, כשאני עושה סדר בפינות הכי מלוכלכות, אני מוצאת את המכתב וקוראת אותו ומשתגעת כל פעם מחדש. איך זה שלא השתנתי עדיין. וכמה שהכרת אותי בטירוף. ואם היה לי פרו הייתי חוסמת את האפשרות להגיב. געגוע. ועדיין התמונה הזאת עושה לי טוב. -נמחקה- ועדיין אתם עושים לי רע. מחקתי את התמונה, אבל בא לי להעלות אחרת P: פעם השיער שלי היה מלך. לא מעריכים דברים עד שהם הולכים. ש...
יהיה לי פרו, ואני אחסום את האפשרות להגיב. מי שתומך בי יתמוך גם בלי להגיב בבלוג. ואלה שקוראים את הפוסט ואז חושבים על זה משהו ומגיבים.. מעט מאוד אשכרה אומרים משהו חכם. הרוב סתם מקשרים את זה למשהו לא קשור. מנסים להראות כאילו הם מבינים הכי טוב בעולם. אותם האנשים האלה, פשוט נמאס לי להגיב להם ולנסות לגרום להם להבין למה באמת התכוונתי. אז תחשבו עלי דברים טפשיים. תחשבו שאני צומי. תחשבו שאמא שלי לא מאושרת בגללי. תחשבו שאני טיפשה. שאני הורסת את עצמי. שאני לא מבינה כמה המחשבות שלי מעוותות. שלא ככה חיים. לא ככה אמורים לחיות. אין לי כוח אליכם. אף אחד לא קבע מה נכון ומה לא, ואמנם יש דברים שידוע שהם לא משהו, אבל לכו תדעו מה הסיבה שהבנאדם עושה אותם. אולי בנאדם ממש שמן בולע חמישים אלף אקסטות ביום כי הוא יודע שזה יעזור לו לרדת במשקל, ואתם חושבים שהוא משתמש בהם סתם כי הוא טמבל. ואמנם זאת לא הדרך לרדת במשקל, אבל אולי הבנאדם חלש מדי בשביל לשנות את כל הרגלי האכילה שלו? ואולי... אולי בכלל אין לו ערך לחיים כי גם ככה הוא חצי בקבר מרוב הסמים והשומנים שעוד שניה יעשו לו חסימת עורקים, ואת...
.
לפעמים אני מרשה לעצמי לאכול. אני לא מבינה למה, הרי לא מגיע לי. אין לי כוח לדבר יותר מדי. לצום זה הפתרון להכל. ממש עוד כמה ימים אני אמורה לקבל את מנוי הפרו שלי, ואז אני אמחוק את כל התגובות שלכם. "לצום זה חרא. זה לא בריא. תאכלי טוב ותעשי ספורט. לצום = למות.." בולשיט! פאקינג בולשיט. לצום זה לחיות. זה אשכרה לחיות. איך הרשתי לעצמי לחשוב אחרת? לא להגיב. לא להגיב. אני יודעת שחלקכם מתייחסים לזה כפוסט של ילדה חולה. לא אכפת לי. לא אכפת לי. זה אני וזה שלי וזה טוב לי. זה טוב לי. אחרי כל הדרכים שבדקתי, זאת הכי מתאימה לי. אותה הדרך, רק לא לעבור במטבח. לא להגיב. תודה לג'מה ווארד שהחזירה אותי לדרך שלי. הילדה הכי יפה בגן.
"אני אגיד לך מה ההבדל. אני מאוהבת בך, אתה רוצה אותי. אני רוצה לחבק אותך, אתה רוצה לזיין אותי וללחוש לי באוזן שאתה אוהב אותי... ואני... אני סתם אתהה אם זה נכון, או שזה סתם כי הנקניק שלך חוגג עכשיו וזה בזכותי." אלה מכם שכותבים פה בישרא, בטח מכירים את הקטע שמתנגן לכם פוסט בראש ואז ברגע שאתם מגיעים למחשב זה פשוט נשפך בלי יותר מדי מחשבה. אז, זה מה שקרא עם הקטע למעלה. הוא הסתובב לי בראש לא מזמן, אבל אני חלשה מדי בשביל להקליד. והאמת שאני שונאת לכתוב שאני חלשה, ואני שונאת שאני חלשה, ואני שונאת לשנוא. שונאת. הבלוג הזה גוסס, כמוני פחות או יותר. אבל סתם לחץ, וכאלה. אני לא באמת הולכת למות. באמת שלא. אתם אפילו תזכו [תזכו?] לראות אותי במפגש שבחופשת-חנוכה בעזריאלי. -כאן היה כתוב קטע קטן. תוצאה של השתעשעות ביני לבין ירדן. הקטע נמחק עקב... אנערפה עקב מה. תאכלו זין.- בעי.
חודש חדש
אז חייבים לכתוב פוסט למרות שאין כוח כי אני אוהבת לראות את הארכיון גדל אז ריב עם אבא כמעט מוות נשיקה עכשיו יותר טוב כרגע מתלבטת אם לאכול או לא הפוסטים שלי מעפנים בזמן האחרון כוס אמק ו. תמונה. סתם כי פעם היה לי שיער ארוך וחיוך. חודש טוב לכולנו.