חלום.

 "ג'ן, עזבי את הקירות עכשיו. אולי תאכלי משהו? לא אכלת כבר יומיים."  
 
הם היו יפים כל כך.
לבנים.
ככל שהסתכלתי עליהם יותר זמן, זה הלך והפך ליותר מעניין.
עיגולים שחורים שגדלו מרגע לרגע, ואז התנפצו לרסיסים קטנים, וכל רסיס הרגיש לי כמו עיקצוץ קטן בעין.
זה היה כאב נעים שגרם לי לחייך כל כמה שניות, תלוי בגודל של העיגול, ובמספר השניות שלקח לו להתפוצץ.  
 
"ג'ן, נו. אני לא רוצה להתקש.."  
 
לא שמעתי מה הוא אמר בדיוק. העיגול נראה לי כלכך גדול ובולט, כאילו עוד שניה יצא מהקיר ויפרוץ במחולות בלתי פוסקים.
הוא זז לו שם על הקיר. הוא לא התפוצץ.
האמת היא שזה היה נראה כאילו זה עומד לקרות בכל רגע, אבל זה לא קרה וזה מה שהיה יפה בכל העניין.
זה השאיר אותי במן מתח שכזה, ורק גרם לי להיות עוד יותר מהופנטת.
אחר כך נזכרתי שהוא אמר משהו, וביקשתי ממנו לחזור עליו שוב.  
 
"אמרתי, שכדאי שתפסיקי לבהות בקירות הלבנים, ותשבי כבר, ותאכלי משהו, לעזאזל! אני לא רוצה להתקשר לפסיכיא.."  
 
ביקשתי שלא יתקשר. "אני כבר מתיישבת לאכול, באמת." אמרתי והתיישבתי על הכסא שעמד מאחוריי וחיכה לי כבר 48 שעות.
יותר נכון ניסיתי להתיישב על הכסא, אבל העיניים שלי עוד היו מכוונות אל הקיר, ופספסתי אותו בכמה ס"מ, ונפלתי.  
 
"להרים אותך?"    
 
 
ואז הוא הרים אותי ואכלתי דייסה, ונרדמתי.