שלוש שש שש אפס חמש

סוכר סוכר איך אומרים סוכר ברוסית? אל תענו לי ירוק ירוק ירוק בשיער ירוק וכחול עם סיכה של דג וצדפות או צדפים זה לא משנה מתחת למים לא שומעים וזה העיקר   רעשים רעשים רעשים זה לא נעים לפעמים הם יכולים לשגע אותי לפעמים לפעמים זאת מילה נחמדה גם סקס זה נחמד לפעמים   וצמידים צמידים זה דבר נהדר אבל אחרי המקלחת הם רטובים וזה קר ונהרסים לך הפרקים ואז מורידים את זה ומגלים שיערות ששחכנו להוריד כי הצמידים הסתירו אותם   אנשים אני לא כל כך אוהבת אותם גם כן, לפעמים תלוי במצב רוח שלי ושלהם   וירוק ירוק ירוק בשיער זה משהו שאני צריכה מאוד כי זה מה שאני מרגישה עכשיו   ירוק ירוק ג'יפה ירוק עם כחול כי כחול זה עצוב ועצוב פה לפעמים מעירים לי על יותר מדי סימני פיסוק פה אין בכלל לא כי אכפת לי סתם כי אני מקיאה כרגע   מקיאה מקיאה מקיאה   לא כותבת יפה   מקיאה   מקיאה מילים מסריחות מילים בריח ירוק ג'יפה כמו בסרטים המצויירים   מעניין אם בחורף אני אתאבד הוא נראה מדכא ככה כשמסתכלים עליו כשהוא בדרך לפה   זה מזכיר לי את הספר שאבא קנה לי פעם כשהייתי קטנה של יהונתן גפן ו...

מחכה לסוף החודש בקוצר רוח. מחכה גם שיגדל לי השיער. מחכה לאהבה.   האמת שאחרי שנפרדנו טעמתי כמה אחרים, והאמת שלא היה רע. האמת, זה חיזק אותי לגמרי.   אני חזקה.   אני גם יפה. לא סתם יפה. אני יפה בלי מייק אפ. אחרי כשנתיים שלא הוצאתי את האף מהחלון בלי מייק אפ, אמרתי שזהו. ברור שאני עוד אשים לפעמים. לפעמים סתם כי לפעמים עצוב ולפעמים כי יש איזה פצעון. לא עוד מייק אפ כאובססיה.   חוצמיזה תגובה אחת שקיבלתי בפוסט הקודם קצת גורמת לי להתרגז. אחת, דיברה שם על רחמים עצמיים. אמרה שאני חייבת להפסיק עם זה. לא. אני שונאת שאנשים עושים ממני לא בסדר דווקא כשאני הכי בסדר שיש. אפילו קרה לי פעם שמרוב שאמרו את זה, הפילו אותי. הפעם אני לא אפול בגלל כאלה שמנסים להחזיר אותי בכוח למקומות שהייתי בהם. (וגם אם חלקם טוענים שהם רוצים רק בטובתי, יש כאלה שפשוט לא יודעים אז הם לא צריכים להגיד דברים סתם.) אני כבר לא שם. אני כבר לא שם. ואני גאה בעצמי. הכי גאה בעולם.

כותרת לא קשורה לפוסט. כן קשורה להרגשה שלי עכשיו. פשוט. הפוסט. ביקשו ממני. האמת שהיה הכי מגניב בעולם. הכי הכי מגניב. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בכינרת...   "את כבר לא בתולת כינרת!" -"כן אתן קורעות לי את הקרומים כל פעם מחדש!" "זה כואב?"   זה לא כואב. אולי גורם לבכות, אבל מאושר. היא מצפה לקרוא פוסט אחר, בלי הרבה סימני פיסוק ועם הרבה גיחוכים והתלהבות.   לא במצב רוח לזה. גם לא במצב רוח רע מדי. סתם. Strange days.   קיצור. כדי שאני לא אשכח, כי דברים כאלה כדאי לזכור לנצח: -חלבתי פרות! (וגם ראיתי אותן עושות קקי ופיפי. חוויה לא מהעולם הזה D: ) -הייתי בכינרת! (פעם ראשונה בחיים שלי!) -הגשמתי פנטזיה חה חה. תמיד רציתי להשתולל עם בחור כשבכלל יצאתי לחופשה עם המשפחה. אז.. נו. החתיך מהצימר לידיינו. השתוללנו ברפת.   גם ראיתי כוכבים נופלים, חצי השתכרתי, השתזפתי לגמרי, ולא לקחתי כדורי רסיטל בזמן ולמרות זאת חייכתי.   הדבר הבא זה לא פירסינג. משהו אחר לא פחות יפה. להת'.

  של מי את? -אני של העצים.     בסוף לא אכלתי את הגלידה הזאת.     אם אתה רוצה אנחנו יכולים לשכב, וכשתחליט שאתה מספיק חזק בשביל שתהיה לך חברה ולא תבגוד בה, אני לא אהיה עצובה. להפך, אני אהיה שמחה בשבילך. אהיה שמחה ואלך.   כבר ימים ששלושת הדברים האלה חוזרים על עצמם בשכל שלי שוב ושוב. קול ששואל אותי של מי אני, ואני עונה שאני של העצים. גלידה אחת שאכלתי לפני חצי שנה. (בסוף לא אכלתי אותה. וכן, זה סותר, ואין לי כוח להסביר).   וגם. משפט כזה.. שלא בא לי לכתוב עליו. וגם אולי מעצבן אותי שאולי אתם מנסים להבין אותו עכשיו.   אבא חזר מחו"ל, ממש התגעגעתי אליו. הוא קנה לי מתנות גם. חולצה מכופתרת ותיק ועוד כמה דברים. מוזר שלא בא לי לפרט ולשים תמונות. לא אופייני לי.   אחי טס היום בערב. התקופה הזאת משוגעת ובא לי שכבר יבואו הימים הרגועים שאמורים לבוא אחרי התקופה המשוגעת.   בימים האחרונים אני מציירת הרבה, בעיקר על עצמי ועל בגדים. בעיקר קשתות, תווים של שירים, בעלי חיים, עיניים, ושדיים. כלומר. כל זה. ביחד. כל פעם בצורות קצת שונות. יצא לי לחשוב על איזה קעקוע אני ר...

היה לה מן פרצוף של 'אני-יותר-טובה-מכן'. אחד מזלזל כזה. עדיף להיות זה שעושה שטויות ונהנה, ולא זה שיושב עם פרצוף של 'זה לא לרמה שלי, כל העניין הזה'. אז לא הייתי מאופקת היום. אז השתגעתי קצת. אז ישבתי עם הבנות שהן לא ה-כ-י עמוקות ומדוכאות שבשכבה. אז?   ואני עדיין אותה אחת. ממש אותה אחת. למרות שהיא שאלה אם אני מסטולה והוא אמר שמאוד מאוד השתנתי.   האמת היא שכלום לא משנה כל עוד טוב לי. ואם טוב לי כרגע לא להיכנס לשיחות עמוקות יותר מ"מיאו. וואף. ברר." אז סבבה. למה לא?   ואחר כך תבוא תקופה אחרת, אולי דומה לקודמת אבל בטוח לא בדיוק אותו הדבר. ככה זה בני אדם. אני לא רוצה שחלק ילכו כשאני בתקופה מסויימת שהם לא רגילים אליה. אומרים שמי שבאמת אכפת לו לא ילך. נראה לי שזה ככה, אז הם לא הולכים, הם סתם מתרחקים אחושרמוטה לאיזה שבועיים-שלוש.   פחות משנה לי אם יש לי אהבה או לא בימים האחרונים. יש לחץ כזה מהביצפר ואני מנסה בכוח שלא ליפול למרות שאני די מתנדנדת. כשזה יבוא זה יבוא. וזה יהיה טוב, אולי אפילו יותר מהאהבה הקודמת.   היום ציירתי על חולצה וזה יצא יפה. ציירתי קשטות, אש, קרח, סוכרי...

  רוקו   היה פה עכשיו. היה לי כייף, יכול להיות שיותר ממה שלו היה. זה נשמע קצת ממורמר אבל זה לא. היה לי ממש ממש כיף. החיבוק.   החיבוק.     כמה שחסרים לי חיבוקים כאלה...

  יום אחד יהיה לי שלום בחיים. יהיה לי שלווה. יהיה לי אושר. זוהי ההבטחה שהבטחנו לעצמנו שיום אחד יהיה לנו שלווה. זו אינה תפילה. זו הייתה הבטחה. היום, יש לנו הזדמנות להקשיב למסר פשוט מאוד אך עמוק. מסר שונה מאוד, כי הוא קשור בנו. לא עלינו, לא על מה שהיינו יכולים להשיג, לא על איזה הרים יכולנו לטפס, לא על מה שיכולנו לעשות.. אלא המסר קשור למה שניתן לנו. וכן,  ניתן.  ואני יודע שאם תאמר זאת למישהו השאלה הראשונה שלו תהיה "מי נתן לי את זה?".. "איך יש לי את זה?.." "איך קיבלתי את זה..?" המשל לכך יהיה, אם תוכלו לדמיין: אתה נמצא בפארק יפה, דשא יפה, עצים יפים, פרחים יפים.. אתה יושב לך, ולפתע, משום מקום, ילד קטן מגיע למקום בו אתה נמצא ובדרכו המשועשעת הקטנה, בחיוך, בצחוק, הוא מגיש לך פרח. מה תעשה? אפשר להפוך את זה לסיפור קטן. הוא ניגש לקבוצת אנשים, נותן להם פרח, והשאלה הראשונה שלהם היא "היכן הוריך? הלכת לאיבוד?" או שהוא הולך לקבוצה אחרת של אנשים ומישהו אומר "הו, זה בשבילי?" או שהוא הולך לקבוצת אנשים אחרת ומישהו אומר  "הו, פרח יפה." או שהוא הולך...

יש לך גם חיוך יפה, ואת היחידה שרווח קטן בשיניים נראה טוב עליה. בחיים לא ראיתי אותך קודם, שמעתי שבאת לא מזמן לישראל מאמריקה. היום הלכתי אחריך. מעניין אם שמת לב. לא יודעת למה. אולי סתם לנשום עוד קצת את היופי שלך. אולי גם לגלות איפה את גרה, סתם ככה. התיישבתי באיזשהו שלב ופשוט הסתכלתי עליך הולכת.. נהיית קטנה מרגע לרגע.. עד שנעלמת. כמו חלום. יש לך גם קול יפה. אני זוכרת אותו טוב. איתי לא דיברת אף פעם, אבל שמעתי אותך מדברת מתישהו. את לא מדברת הרבה האמת. את לא צריכה, זה דווקא נחמד לשתוק. פאקינג נחמד.

היום מישהי אמרה לי שאני נראית לה אבודה. שאני כאילו קוראת "קחו אותי. אני לבד. דברו איתי." היא אמרה שבשמלה שאני לובשת ובתסרוקת שמקשטת את ראשי, אני נראית מן ילדה קטנה שמחפשת את אמא ואבא. אבודה. שאלתי אותה אם בגלל זה היא קראה לי לדבר איתה, והיא אמרה שלא. שאני סתם מאתגרת לה את השכל. כיף לה לנסות להבין את המוח שלי, או משהו כזה. גם לי כיף להבין את שלה, זה כמו לראות תוכנית בערוץ 8. בחיים אף אחד לא בא ואמר לי שאני נראית אבודה. זה מעניין. מעניין גם שהיא קלטה אותי. את החלק האבוד שלי. זה קצת כאב לשמוע אבל היה אמיתי לגמרי. גם כאב לי פעם כשהיא אמרה שאני נראית כמו אחת שאין לה חברים, ואז שאלה אם זה נכון, ושתקתי.   אם אני אתנהג כמו דבורה שיכורה שומר הכוורת ירביץ לי מכות רצח ויסלק אותי מהבית. לא נראה לי ששווה את זה, ואז מה אם להשתכר זה ה-דבר, אין לי כוח לשכב שוב על הריצפה כשכולי כאובה והשמש מציקה לי בעיניים.   הפעם אני אשתדל. אני רוצה לישון טוב ולאכול טוב לעשות אהבה חזק וטוב.  

  בא לי לבכות כבר הספקתי לשכוח את כל החרא שבביצפר ואפילו קצת להתגעגע ללבוא לשם אבל זה חזר אלי בבום וזה כאב לי בעיניים ובראש ובלב עוד לא התחיל הטקס וכבר נתפסו לי הרגליים אחרי שהוא נגמר הלכתי לכיתה וישבתי לבד אני שונאת שאין לי חברים   אני מרגישה כל כך מעפנה אפילו עכשיו, כשאני קוראת את מה שאני כותבת, אני חושבת לעצמי שהילדה שכותבת את זה נשמעת ממש מעפנה   ואני לא מספיק כשרונית בשביל ללכת לאיזה בצפר וללמוד אמנות למרות שזה החיים שלי ולא מספיק קשה לי בעיני ההורים שלי, בשביל לשלוח אותי לאנקורי וכל כך נמאס לי לפעמים לנסות בכוח להיות אחת נורמלית כשבעצם כל הקטע הדפוק הזה הוא כל כך לא בשבילי לא בשבילייייייייייייייייייייייייייייייי   גם מפחיד אותי ללמוד רחוק ביפו או בתל אביב   ומפחיד אותי שאם אני אהיה באנקורי אז בכל זאת אני אהיה לבד, למרות שאור תהיה איתי בגלל שאור חברותית וכובשת ואני לא   וזה לא סתם חששות של תחילת הלימודים,  בחודשים האחרונים של כיתה ח' לא בדיוק הייתי בכיתה, ובט' בכלל טיילתי.. וזה לא עצלנות   זה לא עצלנות.   כואב לי הגרון ובא לי לצעוק שבא ל...

השמיים כל כך יפים, ולמרות שרע לי טוב לי. אני נכנסת לתקופה שונה עכשיו. ביצפר חדש, פסיכולוגית חדשה, חבר'ה חדשים, אהבות חדשות.. ואח שלי דתי, ואמיר חזר מהודו, ודוב כבר לא איתי, והשיער שלי צמח ועוד מעט יהיה לי מספיק לקוקו.     הציפורים נראות לכם בטח כמו לכלוכים על התמונה. לי הן לא כי אני ראיתי אותן בזמן שהן עפו שם. אני יודעת הכי טוב מה היה שם באותו הרגע, וזה לא היה לכלוך, אלו היו ציפורים.