היה לה מן פרצוף של 'אני-יותר-טובה-מכן'. אחד מזלזל כזה.
עדיף להיות זה שעושה שטויות ונהנה, ולא זה שיושב עם פרצוף של 'זה לא לרמה שלי, כל העניין הזה'.
אז לא הייתי מאופקת היום.
אז השתגעתי קצת.
אז ישבתי עם הבנות שהן לא ה-כ-י עמוקות ומדוכאות שבשכבה.
אז?
 
ואני עדיין אותה אחת.
ממש אותה אחת.
למרות שהיא שאלה אם אני מסטולה והוא אמר שמאוד מאוד השתנתי.
 
האמת היא שכלום לא משנה כל עוד טוב לי.
ואם טוב לי כרגע לא להיכנס לשיחות עמוקות יותר מ"מיאו. וואף. ברר."
אז סבבה. למה לא?
 
ואחר כך תבוא תקופה אחרת, אולי דומה לקודמת אבל בטוח לא בדיוק אותו הדבר.
ככה זה בני אדם.
אני לא רוצה שחלק ילכו כשאני בתקופה מסויימת שהם לא רגילים אליה.
אומרים שמי שבאמת אכפת לו לא ילך.
נראה לי שזה ככה, אז הם לא הולכים, הם סתם מתרחקים אחושרמוטה לאיזה שבועיים-שלוש.
 
פחות משנה לי אם יש לי אהבה או לא בימים האחרונים.
יש לחץ כזה מהביצפר ואני מנסה בכוח שלא ליפול למרות שאני די מתנדנדת.
כשזה יבוא זה יבוא. וזה יהיה טוב, אולי אפילו יותר מהאהבה הקודמת.
 
היום ציירתי על חולצה וזה יצא יפה.
ציירתי קשטות, אש, קרח, סוכרייה, וכתבתי חלק מהתווים של 'אופק ילדותי'.
גם הדבקתי פרחים שהבאתי מאיזה סטודיו של מעצבת ברישפון.
 
גם קיבלתי היום חיבוק וחצי נשיקה.
ואתמול נשיקה וחצי.
ואני בכלל רוצה לבכות ולראות את אבא ולאכול כריות נוגט עם חלב 1% ואחר כך לישון עם מזגן.
אבא שלי עבר היום מפרדריק לבוסטון. גם אין לו זמן להתקשר בגלל שהם לומדים המון.
הכריות נוגט נגמרו ויש בבית רק חלב סויה. אמא תמיד באה ומכבה לי את המזגן באמצע הלילה.
 
הלכתי לאכול כריות וניל עם חלב סויה, לישון חצי לילה עם מזגן, ולבכות. הרבה לבכות.
לא כי רע סתם כי עמוס.
 
חשבתי עכשיו על רוקו ואני אוהבת אותו.
גם את ההוא מהכיתה אני אוהבת. יש לו קול נשי וזה נחמד.
 
לילה טוב.