כמה מילים של מהרג'י.
יום אחד יהיה לי שלום בחיים. יהיה לי שלווה. יהיה לי אושר.
זוהי ההבטחה שהבטחנו לעצמנו שיום אחד יהיה לנו שלווה. זו אינה תפילה. זו הייתה הבטחה.
היום, יש לנו הזדמנות להקשיב למסר פשוט מאוד אך עמוק.
מסר שונה מאוד, כי הוא קשור בנו.
לא עלינו, לא על מה שהיינו יכולים להשיג, לא על איזה הרים יכולנו לטפס, לא על מה שיכולנו לעשות..
אלא המסר קשור למה שניתן לנו. וכן, ניתן. ואני יודע שאם תאמר זאת למישהו השאלה הראשונה שלו תהיה
"מי נתן לי את זה?".. "איך יש לי את זה?.." "איך קיבלתי את זה..?"
המשל לכך יהיה, אם תוכלו לדמיין: אתה נמצא בפארק יפה, דשא יפה, עצים יפים, פרחים יפים..
אתה יושב לך, ולפתע, משום מקום, ילד קטן מגיע למקום בו אתה נמצא ובדרכו המשועשעת הקטנה, בחיוך,
בצחוק, הוא מגיש לך פרח.
מה תעשה? אפשר להפוך את זה לסיפור קטן.
הוא ניגש לקבוצת אנשים, נותן להם פרח, והשאלה הראשונה שלהם היא "היכן הוריך? הלכת לאיבוד?"
או שהוא הולך לקבוצה אחרת של אנשים ומישהו אומר "הו, זה בשבילי?"
או שהוא הולך לקבוצת אנשים אחרת ומישהו אומר "הו, פרח יפה."
או שהוא הולך לעוד קבוצת אנשים ומישהו אומר "מה שימך ילד קטן? בן כמה אתה? איפה אתה גר? מה אתה עושה כאן?
מאיזה בית ספר אתה?"
מה אתה היית שואל? אותן קבוצות שונות של אנשים.. לאיזה מהן אתה שייך?
יש רגעים בחיים בהם אתה נאלץ להבין משהו, זו אינה בחירה שלך. לא ביקשת זאת. לא חיפשת זאת. לא רצית את זה.
מעולם לא שמעת על כך. אבל איכשהו, מולך, עומד מצב שמכריח אותך לשים לב למשהו.
יש אנשים שמכנים את המצב: נורא, ויש אנשים שמכנים את אותו המצב "הנה הזדמנות בשבילי ללמוד משהו"
אני אגיד לכם מי אני רוצה להיות בפארק הזה. אני לא רוצה לשאול לגילו של הילד...
ועם אותו צחוק, עם אותו צחוק תמים, עם אותו חיוך תמים שהוא מושיט לי את הפרח אני רוצה להושיט את ידי ועם אותו צחוק,
אותו טון, אותו חיוך, ארצה לקבל אותו, ללא מילים.
איני רוצה אפילו לומר "זה בשבילי?"
כך אני רוצה להיות. לא כך אני רואה את עצמי, כך אני רוצה להיות.
כי אותו כוח נהדר בכל יום בכל רגע בתמימות נפלאה ושמחה נפלאה וחיוך נפלא מגיש לי את פרח הנשימה.
ואני נמצא בפארק הזה ואני יושב בפארק ואני יודע שיש לי שכל והגיון, והייתי אומר, תלוי במצב הרוח שלי.. הייתי יכול לומר
"היכן הוריך? מי אתה? למה אתה נותן לי פרח? מאיפה הבאת אותו?"
בליבי אני יודע, בפשטות שלי אני יודע שאני רוצה לקבל את הפרח, אני רוצה לקבל את הנשימה,
אני רוצה לקבל כל מתנה שניתנת לי, זה עדיין לא נגמר, המתנות עדיין מתגלגלות...
בשביל להעריך את המתנות האלה צריכה להיות לי הפשטות של הילד הקטן.
צריך להיות לי הצחוק של הילד הקטן.. התמימות של הילד קטן.. שבאה אלי, עם כל נשימה, כדי לי להעניק לי את מתנת החיים המופלאה של הנשימה, המתנה המופלאה של ההכרה, המתנה המופלאה של ההבנה, של הקיום שממשיך ונפרש בפני...
זה, מי שאני. זה משמעותו של כל אחד ואחד מכם שיושב פה.
הכל קיים פה. אתה יושב פה. הגוף שלך נוצר. תחשוב על זה.
כדור הארץ נוצר, השמש נוצרה, יערות נוצרו, גופך נוצר, הנשימה באה והולכת... באה והולכת...
וחייך נפרשים ונפרשים במשך זמן רב, מה נותר? מה נותר?
הילד נותר. הילד שקוטף את הפרח, שמושיט את הפרח, הוא כבר קטף את הפרח... אתה נוצרת.. אתה כבר בגן..
והפרח הושט אליך. עכשיו, הדבר היחיד שנותר, הוא הקבלה.
כדי להשלים את מעגל החיים הנפלא ביותר, מה שחסר, זה הכרת התודה המוחלטת.
כמו שחלקכם שמו לב, שיניתי עיצוב.
הקודם היה מגניב, אבל נמאס.
אולי הוא יחזור.
לא באמת מה יש לי להגיד אז סתם שמתי קצת מהחוכמה של מהרג'י, כי זה אף פעם לא מזיק.
חוצמיזה בא לי להעיף את הפוסטים הקודמים לדפים הבאים, סתם כי אני לא אוהבת אותם יותר
ולא מספיק לא אוהבת אותם בשביל למחוק אותם.
אז יאללה, שבוע טוב.
ג'ן. (מתגעגעת לאבא.)
תגובות
הוסף רשומת תגובה