שלוש שש שש אפס חמש

בשורה השנייה בשיר שלנו כתוב "אוהב אותך לנצח." לגביי זה נכון. ולגבייך? כל כך מחכה ליום חמישי. לא יודעת בכלל אם יש למה לחכות. אולי סתם תגיד לי מה נשמע ותלך לעשן סיגריה עם החברה.   אני הייתי רוצה שתחבק אותי חיבוק ארוך ארוך. לא חיבוק של נימוס, כי אנחנו רגילים להתחבק.. חיבוק אמיתי. אחר כך הייתי רוצה שנשב בספה מבודדת. רק שנינו. אני רוצה שאנשים יסתכלו עלינו מרחוק ולא יבואו לזיין בשכל. אני רוצה רק אני ואתה, רק לכמה רגעים. אני רוצה שנשב קרובים. ויש לי חלום אחד שבטח לא יקרה ואני עדיין חושבת עליו למרות שאני יודעת שלא. הייתי רוצה שתחזיק לי את היד בזמן שאנחנו מדברים. ובסוף הייתי רוצה שנתנשק. שנתנשק ותגיד לי שהיית מבולבל ושאתה אוהב אותי ושאתה רוצה שנחזור.   זה מעצבן אותי לחלום יותר מדי. בטח תבוא. תחבק אותי. אני ארגיש כמו איזה ילדה מאוהבת. :| אחר כך נשב על ספה עם עוד מלא אנשים, ואני אתפוצץ. כי אני כלכך רוצה אותך. כשלא תשים לב אני אסתכל עליך. אני אשתדל להתנהג כמו ידידה. אני אשתדל להיות מגניבה ואופטימית. לעשות חיים כאילו אני לא באמת שבורה. כאילו אני לא באמת רוצה אותך הכי בעולם. סתם, ידידה מגנ...

אבל אני באמת חושבת שכדאי להעלות לי את המינון. אני משתגעת. אני צריכה אחד לא מעצבן שישמור עלי כי אני מפחדת למות בטעות. מפחדת שאולי אני מפספסת.

טוב לי. :)

אתמול הייתי בים. אתמול לבשתי חצאית מיני וגופייה. אתמול הלכתי לסרט. אתמול אכלתי המבורגר.   כמה שנים. כמה שנים לא עשיתי את הדברים האלה. אשכרה שנים לא הייתי בים. אני כבר לא בתולת ים!   ואיך הרגשתי בחצאית וגופייה? הרגשתי טוב. קצת ערומה, אבל טוב.   ובסרט נהנתי למרות שזה היה מספר 2 ואת הראשון בכלל לא ראיתי.   גם ההמבורגר היה נהדר. אמנם של ילדים, אבל עדיין המבורגר. אני אחת של בייבי סטפס, שכחתם?   זה מגניב, כי שכחתי לקחת כדור בבוקר, ובכל זאת הרגשתי טוב. הטירופים הלכו!   הטירופים הלכוווווווווווווווו אתה שומע אותי? תחזור אלי.   אני שמחה שהם הלכו. פעם היה לי ספק בכלל, אם אני רוצה או לא... באמת שאני שמחה.   רק עדיין קצת הרבה מתגעגעת אליך.

אין יותר דוב ואין יותר מירה. מירה אומרת שזה שאין יותר דוב קרה לא בזמן. אני מסכימה עם מירה.   עוד מעט אני אתחיל ללמוד בתיכון. החלטתי שאני רוצה לעשות מאמצים ולהגיע לשם כמה שיותר. אור לא תלמד איתי, גם לא נשב בגן היובל יותר עם בורקסים מתחת לעץ דקל.   מעניין אם גם לספרייה בתיכון יש ריח של כוס. הייתי רוצה שיהיה לה. שלא הכל ישתנה.   אני גם חוזרת לחדר שלי לקראת התחלת הלימודים. אני חושבת שאני כבר לא מפחדת. אני יותר חזקה מהזכרונות האלה. אני גם יותר חזקה מהטירוף, לפחות היום.   זה יהיה מוזר, לטייל עם הכלבה בבוקר, ואז לעשות קוצים, לעבור את הכביש, ולהגיע לביצפר. אף פעם לא הייתה לי כלבה. אף פעם לא היה לי שיער קצר. אף פעם גם לא למדתי בביצפר שהוא מול הבית שלי.   זה לא רע. זה גם לא טוב. או שזה גם רע וגם טוב. בכל מקרה, זה שונה.   זה יהיה מוזר, בלי מירה. בלי דוב.     אח שלי טס לאומן עוד מעט. זה נורא מוזר, כי אח שלי אף פעם לא היה ממש בתוך משהו כזה... אף פעם לא היה בדרך כזאת, שהיא רק שלו, והיא שונה. למשל כשאחותי חזרה בתשובה, אז יענו זאת הייתה אחותי. היא תמיד הייתה אחת ...

    ... :}

    חלמתי בלילה שאני נוהגת באוטו. בכלל לא ידעתי לנהוג וזה היה ממש מפחיד. הגעתי למקום שאני לא מכירה. אפילו לא ידעתי באיזה עיר אני. אנשים ניסו להסביר לי. כל הזמן שאלתי את השאלה  "אז זה הכיוון שלי?" אחר כך יצאתי לרגע מהאוטו ונסעתי עם האופניים של אח שלי לתחנת דלק לברר איפה אני. כשחזרתי לאוטו בטעות השארתי שם את האופניים וגנבו אותם. אני לא מצליחה להשתלט על הדברים. חזרתי לשם, עם דמעות. "אני לא מאמינה שבגללי גנבו לאח שלי את האופניים!" נכנסתי ללחץ ובדקתי בכיס אם המפתח של האוטו שם. הוא היה שם. עזבתי את המקום כי הבנתי שהאופניים אבודות. נכנסתי לאוטו ונסעתי  בלי לדעת לאן.

אני לא יודעת אם אני מסוגלת לגדל את הכלבה שלי. אני מפחדת.   בא לי שהכל יהיה בסדר כבר. בא לי להיות בריאה וכוסית ושיגדל לי כבר השיער. אני מתגעגעת ליום שאני ודוב התנשקנו בפעם הראשונה.   אתמול שוב הקאתי. ניסו לשים לי אינפוזיה אבל הוריד שלי השתגע.   עכשיו כואבת לי היד וכואבת לי הושט וכואב לי הלב.   זה לא פוסט תלונות, וזה לא שאני מסתכלת רק על הדברים השליליים, אבל מותר לפעמים. אפילו רצוי. חוצמיזה כאן מותר לי להקיא.     תקופה לא קלה, אבל הלביאה שבי עדיין פועלת. לביאות הן חזקות, הן לא מתות כל כך מהר. 

אתה הולך לתומך והכל נהדר, יש לך נעליים טובות וממש ציפית להליכה הזאת. הכל מתנהל כשורה ואז לפתע אבן קטנטנה איכשהו מוצאת את דרכה למקום שהיא לא אמורה להיות בו. היא בתוך הנעל שלך. עכשיו בכל צעד שאתה עושה אתה מרגיש אותה. הכי קל היה פשוט לשבת, לחלוץ את הנעל, לנער אותה, להיפטר מהאבן.. ולהמשיך בדרכך. אבל לא זה מה שאנשים עושים. במקום זאת הם אומרים: "הו, מה קרה? איך האבן הזאת נכנסה לי לתוך הנעל? אני לא הזמנתי אותה. האם זאת קארמה? למה אני? אני תוהה למה האבן הזאת בחרה דווקא בי. היא יכלה לבחור בכל אחד אחר.. מעניין באמת, אך נראית האבן הזאת? אוי.. אני שם לב שהכאב מחריף.."   אז אתה לוקח את הפלאפון שלך, מתקשר הביתה ואומר: "יש לי בעיה. אני באמצע הליכה וכואבת לי הרגל. אני חושב שזאת אבן. אני לא בטוח. אינני יכול לברר את זה כי עוד לא חלצתי את הנעל, אבל נדמה לי שזה העניין. תוכלו להתקשר לרופא ולראות מה אפשר לעשות?"   וכמובן, קרוב המשפחה שלך מתקשר לרופא ואומר: "הוא מטייל לו שם ויש לו כאב נוראי ברגל.." הרופא ממליץ לקחת אקמול, אז הוא חוזר אליך ואומר לך שהוא שם לך אקמול בתיק, אז תיקח....

אחרי הכל, קשה לאהוב אותי.. וזה שהוא החזיק מעמד איתי יותר משנה.. לא יודעת. צריך להגיד תודה. אם הייתי הוא בטוח היה נמאס לי באיזשהו שלב..   אני לא אוהבת רעש, לא משתכרת, לא בדיוק מוכנה ליחסי מין, לא סובלת שמלטפים אותי, כל הזמן בפחד שירד לי האיפור ושיהרסו לי הקוצים..   פעם אחת הוא אמר לי "אם הייתי את הייתי מת." אני חושבת שאם הייתי הוא הייתי מתה.   כמה אפשר?

ג'יפ ירוק בכניסה לבית בסופי שבוע. דיבורים של שעות בפלאפון, על איך אנחנו הולכים להזמין פיצה ולעשות אהבה. משקפיים תלויות על מנורת לילה. המשקפיים שלך, והמשקפיים שלי.   אתה לא תדחוף לי אוכל יותר. לא תבקש לשחק רק קצת במחשב. לא תשאל אם מפריע לי שתעשן.   לא נשגע את קלאו. לא נתקלח ביחד. לא נעמיד לי את הקוצים ביחד. לא נחפש לאן העפת את הקונדום. לא נדביק מסטיקים על השולחן. לא נשב באלונית ונשתעמם. לא תחכה לי בקפה כדי שאני אסיים כבר לדבר עם בני.   לא ישאלו יותר מה עם לירון.   תתקשר אלי.

ומה הקטע הזה שאתה צריך ספייס?! אתה פאקינג בקושי רואה אותי! לפני שאתה מנסה להסביר לי תנסה להסביר לעצמך. אתה מערבב הכל. אתה מבולבל. צריך ספייס. חושב שהקשר יעשה לי רע. והכי מטומטם, אתה אוהב אותי. אתה אוהב אותי? אני לא בטוחה. ככה אמרת אתמול. שברת אותי ואתה עדיין שובר אותי.   חוצמיזה, זה די ברור שאם היינו מזדיינים ביום שישי, כל זה לא היה קורה. התנצלתי. הרגשתי שהתבאסת.. ואתה כמו חבר טוב ומבין אמרת שאני לא צריכה להתנצל כי אני חולה. שנינו יודעים שלא באמת התכוונת לזה. רצית זיון.   אם היינו מזדיינים היית מחייך כמו טמבל ואומר שזה היה מעולה. אחר כך היית יוצא למרפסת לעשן סיגריה והכל היה פנאן..   בא לי לחתוך את עצמי לחתיכות קטנות, אם בא לך את הכוס אני אשלח לך בדואר.   ביקשת שאני אבין אותך. אני באמת באמת לא מבינה.

ואז הוא ביקש שנתחבק ואני לא הסכמתי. לרגע אפילו האשמתי את המלחמה בכל מה שקרה. ניסיתי לשכנע את עצמי שאם המלחמה הזאת לא הייתה מתחילה, היינו ממשיכים להיפגש כל שבוע והכל היה נחמד. אבל לא. הוא לפחות אומר שלא. הוא אומר שאני מתרכזת יותר מדי בו. שאין לי חיים חוץ ממנו. עזבו את זה שזה בכלל לא ככה. גם אמרתי לו את זה. "ככה זה נראה." הוא ענה לי. הוא אמר שמשגעת אותו המחשבה שהוא הראשון שלי. היחיד שלי. זה שאני חושבת עליו. זה שאני מתגעגעת אליו. הוא אומר שהוא מבולבל. הוא אומר שהוא רוצה לחפש את האמת שלו. הוא נשמע כמו איזה... מבולבל. הוא אומר שהוא אוהב אותי... שהוא אוהב באמת באמת. שהוא חושב שהפסקה תעשה לי טוב. תעשה לשנינו טוב. "למה אתה מפיל את זה עלי? זה אתה. תגיד שלך לא טוב עם הקשר הזה. תגיד שהפסקה תעשה לך טוב." הוא אומר שאם הוא היה במקומי הוא היה מת. שאי אפשר להחזיק מעמד ככה, רחוקים. שהוא לא הולך לחזור הביתה הרבה זמן. הוא אומר שזה יכאב.   כשהוא נכנס הביתה הוא לא חיבק אותי.. הרגשתי שמשהו מוזר. כשהוא התחיל לדבר הוא נראה עצוב והזיע. יותר מזה אני לא ממש יודעת. שכבתי במיטה עם שמיכה על הראש...

  אוקי. אז אני יכולה לשכוח מכל הג'ינסים והתיקים והאיפור שרציתי לקנות. את המשכורת שלי אני לא הולכת לראות אפילו כי היא תלך ישר לפונפונית המדהימה הזאת:     מחר כנראה ניסע לראות אותה ובעזרת השם גם לקנות אותה.   יש הצעות לשמות? :)   אוקי, אז היא כבר כאן איתי, הלילה השני איתה אוטוטו מתחיל... אתמול היא בכתה קצת בלילה, בסוף שמתי אותה איתי במיטה והיא שיגעה אותי P: בעיקרון קוראים לה לינדה, אבל אתם יכולים לקרוא לה פונצ'יק, או פונץ'. :)   זזנו לישון, לילה טוב!

היא רזה ממני ב2 קילו. אני נמוכה ממנה ב3 ס"מ.   אני לבנה ממנה. היא הרבה יותר מרשימה ממני.   לפעמים אני חושבת שלחתוך את השיער זה דומה ללחתוך את הורידים, אז החלטתי שלא עוד.   אני רואה אותה. וכן, אני מקנאה הכי בעולם. אבל הפעם אני לא הולכת לעמוד מול המראה ולשנוא את עצמי. הפעם אני רוצה להשתפר באמת.   אני רוצה  להשתפר. אני  רוצה  להשתפר.   אני אתן לשיער לצמוח. יקח זמן, אבל בסוף יהיה נהדר...     אני חושבת להוסיף ברשימה בבלוג רשימה אחת של דברים שאני רוצה לעשות. ככה זה יהיה לי יותר מסודר, ומסודר זה נעים ובריא. חוצמיזה מה שמסודר תמיד יוצא טוב. אז בינתיים אני אכתוב פה כמה דברים שבא לי, אולי מחר אני אכניס את זה ברשימה.   -בא לי היינס ורוד בייבי. -בא לי פאוץ' ורוד בייבי עם הקוף. -בא לי ג'ינס מגריפ. -בא לי חולצות ארוכות. -בא לי להשתזף אחושרמוטה. -בא לי לעשות טראגוס. -בא לי לקנות מייק אפ. -אה כן, וגם דיאודורנט, ההוא עם הריח הטוב, נו, עם הפקק הורוד. -בא לי לעשות משהו עם הפוני שלי הוא הוא מכוער.   (כן, זאת רשימה שקשורה רק במראה חיצוני. וזה בכוונ...

    כואב מדי בשביל להסביר במילים. (שלא תבינו לא נכון- אני לא בדיאטה, אפילו עליתי במשקל. זה סתם... זה סתם? והכי מעצבן שיצאו לי פסים מהגומי של המכנסיים.)

    לא ערכתי אותה בפוטושופ בכלל בכלל. אז.. ככה אני נראית. אממ.. אמא'לה. אני מקווה שיהיה לי אומץ להשאיר את זה פה.   אממ והנה תמונה עם קצת פרצוף של בת דודה שלי (: וזה סתם.. עם הגופיה החדשה שלי D:  

מתישהו זה לא אומר לעולם לא.   ואז מה אם כבר חודשים לא ראית אותי.   ואז מה שחודשים כבר לא זיינת אותי, הרי בסוף זה הגיע.   אני צריכה זמן.   תנו לי זמן.   אל תגידו לי "מתישהו זה אומר לעולם לא".   תנו לי הזדמנות.   תנו לי זמן.   תקבלו אותי, בבקשה.   אתם חשובים לי. לפעמים אני פשוט צריכה... לבד.  

הלכתי לישון בשעה 23:00. ישנתי כל הלילה בלי לחלום. ישנתי טוב. התעוררתי ב09:00, לא עייפה. קצת רעבה. אכלתי כריות עם חלב 3%. הלכתי להתקלח, חפפתי את השיער גם. יצאתי מהמקלחת בלי למהר לשום מקום. עמדתי מול המראה. אני יפה. אני יפה. אני יפה. האוזן שלי נראית סובלת. הורדתי את העגיל המכאיב, השארתי רק את הבריאים. עשיתי קוצים, סתם בשביל הכיף, כי אני אוהבת להיות יפה. כי להיות מכוערת עושה אותי עצובה.   הדלקתי את המחשב, פתחתי את המועדפים. נכנסתי לבלוג, אין תגובות חדשות. חזרתי למועדפים. בלי לחשוב יותר מדי, מחקתי את האוסף הענקי של אתרי הפרו אנה שלי. אני לא צריכה את זה יותר. שמתי שיר שמח. שיר של סיני תור. שיחקתי סוליטר לאט לאט. לא מתוך לחץ. סתם, בכיף.   הגיע הזמן לארוחת צהריים. השעה 14:00. אני אוהבת לראות טלויזיה תוך כדי שאני אוכלת, אז שמתי ת'סרט פיטר פן. אכלתי אורז, 3 נקניקיות, וקצת סלט. אחר כך שתיתי תה ואכלתי אגוזי. נגמר הסרט, נהייתי עייפה קצת. קראתי את הנסיך הקטן ונרדמתי. קמתי ב17:15, התאפרתי והתקשרתי לדוב. עברו 2 דקות, דוב חיכה לי בחוץ עם הג'יפ הירוק, 2 שפריצים של בושם, לשים לובלו, ולצאת מהבית...

יום ראשון היום, ביום ראשון תמיד שמנים. אני בדרך כלל לא, אבל היום גם אני שמנה. אכלתי קצת יותר מקורנפלקס בסופשבוע הזה. קצת הרבה יותר מקורנפלקס. אכלתי.. ארוחות. ארוחות של ממש. קצת יותר קטנות מפעם אבל עדיין ארוחות. אל תגידו לי "יופי, תמשיכי ככה." אני לא בטוחה בכלל שטוב לי עם האכילה הזאת. היא קצת מפחידה אותי. בעצם אני לא יודעת מה מפחיד אותי יותר. האכילה, או לצום חמישים מליון שעות ואז להחליט שאני עולה למטבח לאכול,  ואז להתעלף במדרגות.   אתמול מרטתי 350 שערות מיד שמאל עם פינצטה. נשארו עוד המון, אבא שלי אומר שנראה לו שיש על כל יד 800. אני חושבת שיש יותר.   אתמול נסעתי עם אבא שלי  לתל אביב לאכול פיצה. שאלתי את אבא עד כמה הוא שמח, מ1 עד 10. הוא אמר 8. אני 10. אחר כך אמרתי לו משהו ששיעשע אותו ואז הוא אמר שזה עלה אצלו ל10. אחר כך נזכרנו בזה בדרך הביתה, הוא צחק וזרק "11." (:   משגעת אותי העובדה שדוב שם בעזה עם שיעול וחום, בקושי ישן, ואם כבר אז עם נעליים. "ילד ישן עם רובה ועם חרב."   "פשוט לא כדאי לך למה זה מה זה ידפוק לך את החיים, טוב איך שבא לך יאללה ביי" סו...