קטע שמהרג'י אמר.

אתה הולך לתומך והכל נהדר, יש לך נעליים טובות וממש ציפית להליכה הזאת.
הכל מתנהל כשורה ואז לפתע אבן קטנטנה איכשהו מוצאת את דרכה למקום שהיא לא אמורה להיות בו.
היא בתוך הנעל שלך.
עכשיו בכל צעד שאתה עושה אתה מרגיש אותה.
הכי קל היה פשוט לשבת, לחלוץ את הנעל, לנער אותה, להיפטר מהאבן.. ולהמשיך בדרכך.
אבל לא זה מה שאנשים עושים.
במקום זאת הם אומרים: "הו, מה קרה? איך האבן הזאת נכנסה לי לתוך הנעל? אני לא הזמנתי אותה.
האם זאת קארמה? למה אני? אני תוהה למה האבן הזאת בחרה דווקא בי. היא יכלה לבחור בכל אחד אחר..
מעניין באמת, אך נראית האבן הזאת? אוי.. אני שם לב שהכאב מחריף.."
 
אז אתה לוקח את הפלאפון שלך, מתקשר הביתה ואומר: "יש לי בעיה. אני באמצע הליכה וכואבת לי הרגל.
אני חושב שזאת אבן. אני לא בטוח. אינני יכול לברר את זה כי עוד לא חלצתי את הנעל, אבל נדמה לי שזה העניין.
תוכלו להתקשר לרופא ולראות מה אפשר לעשות?"
 
וכמובן, קרוב המשפחה שלך מתקשר לרופא ואומר: "הוא מטייל לו שם ויש לו כאב נוראי ברגל.."
הרופא ממליץ לקחת אקמול, אז הוא חוזר אליך ואומר לך שהוא שם לך אקמול בתיק, אז תיקח.
 
הכאב רק הולך ומחריף כל הזמן.. ומה אנחנו עושים? אנחנו מנתחים את הכאב. מנתחים למה זה קורה.
למה זה היה צריך לקרות. אנחנו מעצבים את הנעל מחדש בראש וחושבים לעצמינו..
"מישהו היה צריך לעצב את הנעל הזאת עם גרב דבוקה מבפנים שתמנע לחלוטין מכל דבר לחדור,
כי זה גורם לכזאת אי נוחות!"
 
זה ממשיך וכואב, אז אתה מתחיל לדאוג: "מה יהיה אם יקרה שוב דבר כזה בעתיד?.."
אתה מתחבר עם הפלאפון הקטן שלך באמצע שומקום עם חיבור סופר-מהיר לאינטרנט ואתה עורך את המחקר שלך.
חלק מהמחקר הוא: "כמה אנשים נוספים כבר חוו את זה?.. האם אני היחיד?.."
 
כשאתה ממשיך באותו מסלול מישהו חוצה את דרכך ואתה שואל אם הוא יכול לעזור לך.
אתה מסביר לו מה הבעיה.. "יש לי כאב נוראי ברגל, אני חושב שזאת אבן.. מה לעשות?"
והאדם עונה לך "שב, חלוץ את הנעל, נוציא את האבן, ונקווה שהדברים ישתפרו.."
והתגובה המיידית שלך: "איך זה יכול להיות כלכך פשוט?! אחרי שעות של מחקר.. שעות שסבלתי מכאבים..
איך אתה יכול לבוא ולהמעיט בערך המצב ולומר לי לשבת, לחלוץ את הנעל, להוציא את האבן, ולקוות שהדברים ישתפרו?!
זו גישה פשטנית לבעיה כל-כך מורכבת, אתה טועה אדוני.
 
ואז מתחילה הצליעה...