ואז הוא ביקש שנתחבק ואני לא הסכמתי.
לרגע אפילו האשמתי את המלחמה בכל מה שקרה.
ניסיתי לשכנע את עצמי שאם המלחמה הזאת לא הייתה מתחילה,
היינו ממשיכים להיפגש כל שבוע והכל היה נחמד.
אבל לא.
הוא לפחות אומר שלא.
הוא אומר שאני מתרכזת יותר מדי בו.
שאין לי חיים חוץ ממנו.
עזבו את זה שזה בכלל לא ככה.
גם אמרתי לו את זה.
"ככה זה נראה." הוא ענה לי.
הוא אמר שמשגעת אותו המחשבה שהוא הראשון שלי.
היחיד שלי.
זה שאני חושבת עליו.
זה שאני מתגעגעת אליו.
הוא אומר שהוא מבולבל.
הוא אומר שהוא רוצה לחפש את האמת שלו.
הוא נשמע כמו איזה... מבולבל.
הוא אומר שהוא אוהב אותי... שהוא אוהב באמת באמת.
שהוא חושב שהפסקה תעשה לי טוב.
תעשה לשנינו טוב.
"למה אתה מפיל את זה עלי? זה אתה. תגיד שלך לא טוב עם הקשר הזה.
תגיד שהפסקה תעשה לך טוב."
הוא אומר שאם הוא היה במקומי הוא היה מת.
שאי אפשר להחזיק מעמד ככה, רחוקים.
שהוא לא הולך לחזור הביתה הרבה זמן.
הוא אומר שזה יכאב.
 
כשהוא נכנס הביתה הוא לא חיבק אותי.. הרגשתי שמשהו מוזר.
כשהוא התחיל לדבר הוא נראה עצוב והזיע.
יותר מזה אני לא ממש יודעת. שכבתי במיטה עם שמיכה על הראש מחובקת עם בובה של עכבר,
מתה להתחלף איתה. להיות קטנה ובלי רגשות.
 
כל כך כל כך כואב לי, אלוהים.