שלוש שש שש אפס חמש

 דוב   נוגה ודשה     עריכה יותר מאוחר. אני אוסיף גם סרטון שאנחנו מדגימים איך עוברים תאונה P: זה מצחיק.   ביי בינתיים...

פוסט לא כייפי לקריאה. וגם לא מובן. וזהו.   אני ודוב רצינו לנסוע לתוכנית אבל הוא החליט שסוזן זלל ובית יד לבנים זה אותו הדבר, בעצם זה לא שהוא החליט, פשוט הוא כנראה לא שמע או משהו את כל ההערות שזרקתי לו. "למה אתה שואל על סוזן דלל ולא על בית יד לבנים?!?!?!!!?! זה לא שם בכלל!!!11"   כן. כנראה הוא לא שמע. או משהו.   נסענו לפ"ת (אני וההורים) המוזיקה הפריעה לי אבל בסוף המחשבות היו יותר חזקות, הם ניצחו, לא שמעתי יותר את הזמר הרוסי המזדיין. אז חשבתי על להיות עץ. הוא לא מרגיש. לא עצב לא שמחה. כדאי להיות עץ?   שווה לוותר על השמחה בשביל לא להרגיש כלום כלום? זה בעצם כמו למות.   שווה למות?     הגענו לפ"ת. היה לי משהו לעשות, לא סיפרתי לאף אחד מה זה בעיקרון, אבל אני באה לשם הרבה לעשות את זה. זה כואב, זה לוקח לפחות שעה, זה מתיש מאוד מאוד וזה מתסכל. במקרה היום הייתה שם מלאכית כזאת שדאגה להגיד לי מדי פעם 'כל הכבוד. אני ממש גאה בך. כמעט סיימנו.' וכאלה. זו פעם ראשונה שזה קרה לי שם... היא אפילו שאלה אותי אם אני רוצה הפסקה. בחיים לא שאלו אותי אם אני רוצה הפסקה. למשל בלימודים ...

  בת דודלהההה ואני כותבות ביחד פוסט! (:   קודם כל בת דודלהההה רוצה לשפוך את הלב קצת. מאחר ואין לה בלוג אני אתן לה.   "אאוקיי אז ככה אתמול אני ילדה תמימה וחמודה צעדתי (ככה כותבים צעדתי?!) לי ברחובות תל אביב עם אחיות שלי ובת דודה .. ואז ראיתי מישהי+מישהו-זה לא הכי ברור.. והואהיא הייתההיה מאוד יפה וכיאילו זה היה ממש מוזר ליראות אישה כוסכוסכוסית בקול של גבר אז כיאילו לא ממש היסתכלתי אליה סתם כזה בהיתי בה כזה אתם יודעים נוו.... ואז היא דפקה פרצוף והחליטה (הפליצה) לדפוק לי מכה ברגל אבל תיראו זה אישה עם כוח של גבר ואני בתומי התחלתי לברוח ולברוח והייתי בטוחה שההואהיא הולך אחרי כלומר רץ ואני רצה ואאאאא והיה כ"כ מפחיד.. סבבה וזה לא הכל.. יש לי עדשות כחולות ואני נירדדמתי איתם ואז אחותי העירה אותי כי נירדמתי לה במיטה (כ"כ קשה לי לכתוב את זה  :[) ואז קמתי התחלתי לצרוח (ותבינו שכל זה מתוך שינה) והוצאתי את העדשות מהעיניים וקרעתי אותם מפגרת שכמותי זוועה כדור שומן מהלך אאאאאאאא ואז קמתי בבוקר וחשבתי שהם נבלעו לי בתוך השכל ואז שאלתי את כולם איפה הם והם סיפרו לי ואני לא זוכרת שתבי...

  -אל תגעו לי בידיים -אל תעשנו לידי -אל תבקשו להתקשר מהפלאפון שלי -אל תבקשו ממני להשאיל לכם דברים (כסף, בגדים, או אפילו עט.) -אל תבקשו ממני את המשקפיים שלי -אל תבקשו ממני לעזור לכם לקום (כי אז אתם נוגעים לי בידיים) -אל תבואו אלי הביתה בהפתעה -אל תתקשרו אלי סתם לפטפט ואל תצפו ממני להתקשר אליכם בשביל זה -אל תבקשו ממני לנסות את המפוחית שלי -אל תלטפו אותי, במיוחד לא בפנים -אל תפתחו לי את הארונות בחדר -אל תקבעו לי דברים לעשות ואל תדברו בשמי (אלא אם ביקשתי.) -אל תעשו לי בלאגן בבית -אל תגעו לי במצלמה   ואל תגידו שאני רעה בגלל כל אלה. אולי לא הגיונית.   אבל, לפחות תנסו להבין. אל תגרמו לי להרגיש עוד יותר רע עם זה.   נ.ב קצת עדכונים ברשימות, וזה

  תכננתי לעשות פוסט תמונות גדול מלא בצחוקים, אבל עכשיו אני קצת עצובה.. נסתפק בתמונה הזאת לבינתיים, אולי אחר כך אני אעשה עריכה.    ווי. העריכה באה הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. (16:15) כן היו סרטיטיטיטים היום, אבל למדתי עוד קצת דברים על עצמי והיה לי קצת קשה שאין לי אפשרות להיות לבד... אמא הייתה בבית, ועם חברים קשה לי להיכנס לתוך עצמי. אני עכשיו בתהליך למידה. אני לומדת להיות גם עם עצמי וגם עם חברים באותו זמן.. בטח לא הבנתם כלום   אללע לא משנה. תמונה:   אני אצליח.   מה יהיה עם העריכות? (גם אני אוכלת פרחים- גרסא מטאליסטית)   (גם אני אוכלת פרחים-גרסא היפית)   חי חה חוי (:

  היו לי פוסטי התבכיינות ושיט, אבל לזה אני ממש מרשה לעצמי לקרוא פוסט זעם   תפסיק! למה אתה מדבר כמו הומו?!   "מה זה יותר מאוחר?! אני צריך שעה. אין כזה דבר יותר מאוחר, יותר מאוחר יכול להיות עוד שעה, עוד חצי שעה, עוד שמונה שעות, תעני לי!"   די. תדבר בשקט חתיכת חרא. אין לך את הזכות אפילו. תזדיין לי מהפנים כבר.     ועוד דבר קטן שמטריד אותי בימים האחרונים. כשאני אומרת לאנשים שאני ל-א ר-ו-צ-ה –ל-ה-ק-ש-י-ב, אני באמת באמת לא רוצה להקשיב. כן, אני מדברת על שני אנשים מסוימים כרגע. (למרות שיש יותר אבל לא חשוב כרגע.)   את מתקשרת אלי בלילה, אני ישנה, אני אומרת לך "אני לא רוצה לדבר עכשיו". את עונה לי "לא נו זה ממש מצחיק אחר כך אני אשכח נו!" אני לא מצליחה להפסיק אותך, וככה זה מתגלגל.   את מסיימת את הדבר ה"כל-כך חשוב" שהיה לך להגיד, ואני חושבת לעצמי היא יכלה לשלוט על עצמה ואני הייתי הרבה יותר רגועה אם לא הייתי עונה לפלאפון המזוין.   אני הולכת לישון, חצי עצבנית, אבל מה זה משנה, נגמר היום ועכשיו סוף סוף שקט.   בוקר. מתעוררת מצלצול פלאפון. ממך. "תקשיבי אני י...

  "לא עמוקה, שומעת רק מה     שאת רוצה לשמוע." כוס אמק. מה את יודעת?! אז יש לי מבט דפוק, אבל את לא יכולה לנחש מה עובר לי בראש.   והקשבתי לך. הקשבתי לכל מה שאמרת. את השאלה ההיא שמרתי לסוף.   וחוצמיזה,  מי את שתגידי לי שיש לי אף מכוער? מאז שנולדתי את גורמת לי להרגיש אפס. תפסיקי כבר. אז מה שאני שהאף שלך מכוער רק כשאת מחייכת, ושלי מכוער כל הזמן.   אני זוכרת איך היית הולכת, עם השיער הארוך החלק ובלונדיני, מזיזה אותו מצד לצד ואומרת שהוא מקפץ ככה בעצמו. הייתי מבקשת ממך להראות לי את זה שוב ושוב. אחר כך כשהייתי לבד הייתי מנסה גם. לי זה לא הצליח. והערצתי אותך. איך שהיית מדברת, כולך בביטחון, בטוחה שמה שאת אומרת זה הדבר הכי חכם בעולם. עושה כל מה שבראש שלך. מתווכחת עם ההורים בלי לפחד. בימי שישי, עם כוכי, הייתן צוחקות, וכשאני הייתי אומרת משהו, כולם היו מעקמים פרצופים. היום- אני כבר לא מעריצה שומדבר.   מדהים איך  שהורדתם לי את הביטחון.   לפחות תפסיקי להעלות את זה שוב ושוב. זה עדיין מכאיב לי למרות שהתרגלתי.     לפני כמה ימים אמרת שאת רוצה אותי כ...

חלמתי שקנינו כלב דלמטי מעורב. הוא היה גור ממש יפה וקטן. כשנכנסנו לאוטו עם הגור איכשהו הוא נהיה מן תולעת בצבע לבן עם כתם אחד שחור, אבל בעיקרון הוא המשיך להיות כלב. בחלום זה נראה לי נורמלי שהוא תולעת אבל כלב. בכל מקרה, מרוב שהוא היה קטן ורך (תחשבו, תולעת. אפשר למחוץ תולעת בקלות.) אז כל הזמן פחדתי שנדרוך עליו. מתישהו שמתי לב שאני לא רואה את הכלב (יענו, התולעת.) התחלתי להיכנס ללחץ ולחפש אותו ולא רציתי להגיד להורים שלי שאני לא רואה אותו כי הם היו מתעצבנים ומלחיצים אותי עוד יותר. אז סתם ישבתי באוטו כולי בלחץ וחיפשתי עם העיניים את הכלב. פתאום אמא אמרה לי 'תראי הוא מסכן תעזרי לו.' היא הביאה לי את הנעל שלי. הוא היה בתוך הנעל (תזכרו שהוא היה בצורת תולעת, אז הוא יכול להיכנס לתוך נעל.) כל הנעל הייתה מרוחה במחק-פחם (או מחק לחם בשמו שני.) זה מחק כזה אפור במרקם של פלסטלינה. הכלב (תולעת) זחל בתוך הנעל וכולו התמלא במחק הזה. ניסיתי לנקות אותו כי בקושי היה לו מאיפה לנשום, אבל הוא היה כל כך רך ועדין והמחק כיסה אותו וכל כך פחדתי לפגוע בו. ניקיתי אותו קצת, כמה שיכולתי. לא רציתי לפגוע בו. כשהגענו הבי...

מפחדת. פלאשבקים.   הכל חזק כל כך בימים האחרונים, ושיט, אני לא יודעת להתמודד. מירה צודקת במשהו אחד. הדרך התמודדות שלי לא נכונה. אין לי את הכוח לשנות אותה עכשיו, הפחד יותר חזק ממני.   בהזדמנות.. בהזדמנות. ורק בגלל שהפוסט כל כך לא ברור:   שלושה ימים שהכל חזק כל כך. כמו התקף חרדה שלא נגמר. ומלא פלאשבקים. מלא.   ה פחד  הזה.   אני מרגישה אותו בבטן ובגב ובנשימות וברגליים. שיגמר כבר. אני לא אוהבת לחיות ככה.

משבר של סיום מחצית?   במקום לצהול ולשמוח שהחצי הראשון נגמר, אני כבר מעכשיו בוכה כי השני עומד להתחיל. אולי כי אני מרגישה שאני סתם קורעת את התחת ולא יוצא לי מזה כלום. אולי יוצא. אני לא מרגישה את זה וזה מפריע לי. לא מספק אותי זה ש(אולי) אני ארגיש את זה בעתיד. אני רוצה  עכשיו  לתת לעצמי מתנה. פעם הייתי לוקחת את עצמי לקניון וקונה לעצמי מתנה. הייתי מלטפת לעצמי את הראש (למרות שזה אף פעם לא היה כמו שאמא יודעת.) והייתי אומרת לעצמי שאני בסדר. עכשיו גם זה לא. אין זמן. לעבוד לעבוד לעבוד כוס אמק.   אני לא אוהבת את זה. זה לא נוח לי. זה קשה לי ממש. אני מתאמצת המון ונשארתי ילדה של 70.     תמיד שבר נוצר מסדק. ואני הולכת להתחיל מחצית חדשה, עם סדק.   לפעמים פשוט יש לי חשק לעזוב הכל. למות-לברוח-לישון לנצח-לנעול את עצמי בחדר ולא לצאת לעולם-לדפוק לעצמי כדור בראש-לאכול הרבה סמים. (לא משנה ממש איזה שם אני אתן לזה. אני פשוט... עומדת להישבר.)   בכנות- אני מפחדת. לא רוצה לחשוב איך אני אסיים את המחצית הזאת.     גם הכוח שלא באמת ממש היה לי הולך ונעלם. (למה כולם מסתד...

ערך של מישהו עולה כשהוא כבר לא איתך.   זה הדבר שהכי שנאתי, והכי השתדלתי שלא להיכנס למצב כזה, והנה בתקופה האחרונה זה קורה לי שוב ושוב ואני לא מצליחה להשתלט על זה.   מנסה לעצב את עצמי, לפחות קצת, לא מצליח לי. אני כל כך אני. כל כך אני שזה מתחיל להיות ירוק ומסריח.   הלוואי שהייתי מקשיבה לעצמי כשאני מטיפה לעצמי, כשאני מנסה להסביר לעצמי שמשהו לא בסדר וצריך לשנות אותו. והלוואי שהייתי מקשיבה לעצמי גם כמשהו בסדר.   אני לא שומעת טוב את עצמי. אני לא שומעת טוב. אני לא מצליחה לשמוע. דברי יותר חזק, דברי עם ביטחון. הכל אצלך זה רק שאלות! את לא יכולה לזרוק משפט אחד כזה חזק וברור?     אחד אמר שיש לו כאב נפשי חד ושורף. אמרתי לו טפל בו. הוא אמר ממש. שאלתי אותו מה הבעיה, והוא שאל  איך. עניתי לו בלי לחשוב יותר מדי:  'תשאל את עצמך- הוא כבר יענה לך.'   ואחר כך הסברתי לו שלפעמים מצטבר לכלוך ואז לא מצליחים לשמוע כמו שצריך. וצריך לנקות את הלכלוך, לא לדחוף אותו עמוק יותר. אחרת-יהיו סתימות.   סתימות זה הכי מסוכן. כל כך קשה להוציא אותן. מחסומים עצומים שתקועים בי...