ילדה של 70.

משבר של סיום מחצית?

 

במקום לצהול ולשמוח שהחצי הראשון נגמר, אני כבר מעכשיו בוכה כי השני עומד להתחיל.

אולי כי אני מרגישה שאני סתם קורעת את התחת ולא יוצא לי מזה כלום.

אולי יוצא.

אני לא מרגישה את זה וזה מפריע לי.

לא מספק אותי זה ש(אולי) אני ארגיש את זה בעתיד.

אני רוצה עכשיו לתת לעצמי מתנה.

פעם הייתי לוקחת את עצמי לקניון וקונה לעצמי מתנה.

הייתי מלטפת לעצמי את הראש (למרות שזה אף פעם לא היה כמו שאמא יודעת.)

והייתי אומרת לעצמי שאני בסדר.

עכשיו גם זה לא.

אין זמן.

לעבוד לעבוד לעבוד כוס אמק.

 

אני לא אוהבת את זה.

זה לא נוח לי.

זה קשה לי ממש.

אני מתאמצת המון ונשארתי ילדה של 70.

 

---

 תמיד שבר נוצר מסדק.

ואני הולכת להתחיל מחצית חדשה, עם סדק.

 

לפעמים פשוט יש לי חשק לעזוב הכל.

למות-לברוח-לישון לנצח-לנעול את עצמי בחדר ולא לצאת לעולם-לדפוק לעצמי כדור בראש-לאכול הרבה סמים.

(לא משנה ממש איזה שם אני אתן לזה. אני פשוט... עומדת להישבר.)

 

בכנות- אני מפחדת.

לא רוצה לחשוב איך אני אסיים את המחצית הזאת.

 

 

גם הכוח שלא באמת ממש היה לי הולך ונעלם.

(למה כולם מסתדרים עם השרשרת הזאת, ולי היא כל כך כבדה?)