בלאגן.
זה הדבר שהכי שנאתי, והכי השתדלתי שלא להיכנס למצב כזה,
והנה בתקופה האחרונה זה קורה לי שוב ושוב ואני לא מצליחה להשתלט על זה.
מנסה לעצב את עצמי, לפחות קצת, לא מצליח לי.
אני כל כך אני. כל כך אני שזה מתחיל להיות ירוק ומסריח.
הלוואי שהייתי מקשיבה לעצמי כשאני מטיפה לעצמי, כשאני מנסה להסביר לעצמי שמשהו לא בסדר וצריך לשנות אותו.
והלוואי שהייתי מקשיבה לעצמי גם כמשהו בסדר.
אני לא שומעת טוב את עצמי.
אני לא שומעת טוב.
אני לא מצליחה לשמוע.
דברי יותר חזק, דברי עם ביטחון.
הכל אצלך זה רק שאלות!
את לא יכולה לזרוק משפט אחד כזה חזק וברור?
אמרתי לו טפל בו.
הוא אמר ממש.
שאלתי אותו מה הבעיה, והוא שאל איך.
עניתי לו בלי לחשוב יותר מדי: 'תשאל את עצמך- הוא כבר יענה לך.'
ואחר כך הסברתי לו שלפעמים מצטבר לכלוך ואז לא מצליחים לשמוע כמו שצריך.
וצריך לנקות את הלכלוך, לא לדחוף אותו עמוק יותר.
אחרת-יהיו סתימות.
סתימות זה הכי מסוכן. כל כך קשה להוציא אותן.
מחסומים עצומים שתקועים בינך לבין עצמך.
מה את מסבירה לאחרים, את בעצמך יצרת אחת כזו.
תראי מה עשית.
תראי מה עשית.
בנית חומה ענקית בינך לבין עצמך, וכל כך השקעת בה.
חומה שכל כך כל כך כל כךךךך קשה לשבור.
ועכשיו אני חוזרת לשאלה איך.
וזה אף פעם לא נגמר. המעגל הזה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה