פוסט קצת מבולגן.
פוסט לא כייפי לקריאה. וגם לא מובן. וזהו.
אני ודוב רצינו לנסוע לתוכנית אבל הוא החליט שסוזן זלל ובית יד לבנים זה אותו הדבר,
בעצם זה לא שהוא החליט, פשוט הוא כנראה לא שמע או משהו את כל ההערות שזרקתי לו.
"למה אתה שואל על סוזן דלל ולא על בית יד לבנים?!?!?!!!?! זה לא שם בכלל!!!11"
כן. כנראה הוא לא שמע.
או משהו.
נסענו לפ"ת (אני וההורים)
המוזיקה הפריעה לי אבל בסוף המחשבות היו יותר חזקות, הם ניצחו, לא שמעתי יותר את הזמר הרוסי המזדיין.
אז חשבתי על להיות עץ.
הוא לא מרגיש.
לא עצב לא שמחה.
כדאי להיות עץ?
שווה לוותר על השמחה בשביל לא להרגיש כלום כלום?
זה בעצם כמו למות.
שווה למות?
הגענו לפ"ת.
היה לי משהו לעשות, לא סיפרתי לאף אחד מה זה בעיקרון, אבל אני באה לשם הרבה לעשות את זה.
זה כואב, זה לוקח לפחות שעה, זה מתיש מאוד מאוד וזה מתסכל.
במקרה היום הייתה שם מלאכית כזאת שדאגה להגיד לי מדי פעם 'כל הכבוד. אני ממש גאה בך. כמעט סיימנו.'
וכאלה.
זו פעם ראשונה שזה קרה לי שם...
היא אפילו שאלה אותי אם אני רוצה הפסקה.
בחיים לא שאלו אותי אם אני רוצה הפסקה.
למשל בלימודים אם כבר יש הפסקות אז זה קבוע מראש וזה לא לפי איך שהבנאדם מרגיש באותו רגע..
לא יודעת, ריגש אותי לשמוע אותה מתעניינת באם אני בסדר עם זה, וזה.
ברגעים שהרגשתי הכי הכי מיואשת, היא הרגישה.
שוב אמרה לי כל הכבוד ואני חייכתי ורעדתי ושוב חייכתי.
חזרתי הביתה
התקשרתי לדוב. לא עונה.
לא עונה לא ענה לא עונה כוס אמק.
התקשרתי הביתה. (מי שמכיר אותי יודע שאני לא מתקשרת בחיים לבתים של אנשים. פוביה.)
לא ענו.
כנראה נסע לבסיס.
אבל למה הוא לא הודיע? K
מרגיז.
הברזתי החודש יותר מדי. הרבה יותר ממה ש'מותר לי'...
אני רואה את הגדר הזאת, ובלי לחשוב יותר מדי, פשוט קופצת מעליה ובורחת ובורחת ובורחת מהגיהנום הזה.
אני עייפה בזמן האחרון.
לילה טוב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה