פוסט זעם, פעם ראשונה אחרי כמעט שנתיים בישרא.
היו לי פוסטי התבכיינות ושיט, אבל לזה אני ממש מרשה לעצמי לקרוא פוסט זעם
תפסיק!
למה אתה מדבר כמו הומו?!
"מה זה יותר מאוחר?! אני צריך שעה. אין כזה דבר יותר מאוחר,
יותר מאוחר יכול להיות עוד שעה, עוד חצי שעה, עוד שמונה שעות, תעני לי!"
די.
תדבר בשקט חתיכת חרא.
אין לך את הזכות אפילו.
תזדיין לי מהפנים כבר.
ועוד דבר קטן שמטריד אותי בימים האחרונים.
כשאני אומרת לאנשים שאני ל-א ר-ו-צ-ה –ל-ה-ק-ש-י-ב,
אני באמת באמת לא רוצה להקשיב.
כן, אני מדברת על שני אנשים מסוימים כרגע.
(למרות שיש יותר אבל לא חשוב כרגע.)
את מתקשרת אלי בלילה, אני ישנה, אני אומרת לך "אני לא רוצה לדבר עכשיו".
את עונה לי "לא נו זה ממש מצחיק אחר כך אני אשכח נו!"
אני לא מצליחה להפסיק אותך,
וככה זה מתגלגל.
את מסיימת את הדבר ה"כל-כך חשוב" שהיה לך להגיד,
ואני חושבת לעצמי היא יכלה לשלוט על עצמה ואני הייתי הרבה
יותר רגועה אם לא הייתי עונה לפלאפון המזוין.
אני הולכת לישון, חצי עצבנית, אבל מה זה משנה, נגמר היום ועכשיו סוף סוף שקט.
בוקר.
מתעוררת מצלצול פלאפון.
ממך.
"תקשיבי אני ישנה"
"לא לא אני חייבת לספר לך משהו!"
"נו את תמיד עושה את זה!"
"אבל זה עומד לי על קצה הלשון!!!!!!#!@% "
"נו אב.."
"טוב סבבה אז תקשיבייי!@!#%
בלה בלה לבב להבלה בלהלבלבבלב בלבהלבלבהב...."
וזה לא שאני חברה לא טובה.
וזה לא שאני לא רוצה להקשיב.
אבל די, כשאני מבקשת, כל כך קשה לסתום את הפה כבר?!
(ואני רושמת את זה עם דמעות בעיניים, ואני באמת באמת מבקשת- די.)
אני חוזרת הביתה.
אבא החליט שאין לי מספיק ידע ושאין מה לעשות, צריך לדחוף לי אותו לראש בכוח.
אני מתחילה להסביר לו כמה שחשוב לי להקשיב לבן אדם רק מרצון...
והוא, לא אכפת לו.
הוא ממשיך, כי אם לא, אז איך אני אדע?
מדבר מדבר מדבר מדבר מדבר מסיים.
יופי, אני יכולה ללכת? (אומרת לעצמי בשקט, כמובן.)
למה לעשות את זה ככה?
יכול להיות שאם הם היו מדברים איתי ברגעים אחרים
הייתי מקבלת את הדברים שהם סיפרו לי בהרבה יותר התעניינות,
אבל לא, הם חייבים להיות כאלה הומואים ואחר כך אני עוד יוצאת אדישה.
אז וואלה
אתם אשמים
יאללה ביי
תגובות
הוסף רשומת תגובה