לפני כמה ימים אמא אמרה לי שהדור שלי לא יודע לעבוד קשה

חשבתי לעצמי שזה לא בדיוק שהוא לא יודע, אלא שיכול להרשות לעצמו

עניין של סדר עדיפויות... לשים יותר דגש, לתת יותר משקל למה שמעבר...

לאיך הם מרגישים למשל, לתקשורת, לתחומי עניין.. [כמו שאריק ברמן שר "הגשמה עצמית"..]

 

היא אמרה שהדור שלה עובד קשה מאוד. באמת, אני מסכימה, דור חרוץ, אבל אמרתי לה שיש לזה מחירים.

היא ענתה לי "להכל יש מחירים מותק"

ואני די בטוחה שהיא לא התכוונה לאיך שאני פירשתי את זה, ובכל זאת, זה היה מעניין מאוד.

 

אמא שלי לא חושבת הרבה לפני שהיא מדברת. באופן כללי היא לא חושבת הרבה. זה לא אומר שאינה חכמה, פשוט החוכמה שלה לא נמצאת בראש. היא בלב, בידיים, ברגליים...

 

היא אמרה לי שלהכל יש מחירים ואז חשבתי לעצמי, כן. אני בוחרת לעבוד מעט כדי שיהיה לי זמן לעשות את התהליכים המזדיינים שהנפש הרגישה שלי מבקשת, כדי לא לחיות בהכחשה ועל אוטומט ולהפוך לאיזה גרסת זומבי של עצמי

 

ומצד שני, לא יודע. פתאום חשבתי לעצמי שאולי לעולם לא אזכה לדעת למשל מהי אימהות, או להיות אפילו מסוגל בכלל לחשוב ככ מעט על עצמי וככ הרבה על אחר. וזה לא שאי פעם אימהות הייתה החלום שלי. מעולם לא. אבל לאחרונה אני מסתכל על זה כדבר מאוד נשגב ואני חושב שלהיות אמא מתפקדת [לא מושלמת, אך מתפקדת] זה פאקינג סופר דופר וזה הרבה הרבה מעבר למה שאי פעם הבנתי שזה.

אחת מהצוות בעבודה בדיוק עזבה אותנו לכבוד לידת ביתה. חשבתי לעצמי שהיא אישה כל כך מקסימה ואני שמחה שהיא יולדת כי זה אומר שתהיה ילדה בעולם שזו תהיה אמא שלה. הילדה הזו תזכה לאמא כל כך טובה, וזה יעשה אותה אדם טוב, וזה משמח אותי. כי אם כבר אנשים מתרבים, שיהיה בטוב. שיהיו טובים.

 

בכל אופן לא יודע. מחירים. אני קצת עצוב שאני דפוק, זו האמת. ואולי לא הייתי רוצה לחיות בהכחשה אבל כן הייתי רוצה שזה יהיה לי קצת פחות מאתגר רגשית. עייפתי קצת מלהיות חשופית. לבכות 12 שעות ברצף זה דבר מתיש כל כך. גם לבכות כמה ימים ברצף עם הפסקות בחסד הקלונקס זה מתיש...

אני מפחד לשוב לתהומות הנפש שהייתי בהן בעבר. אני מפחד שילבשו צורות חדשות. תמיד אני על המשמר. אני לא יכול להיות שמח בלי לחשוד, אני לא יכול לקנות מעיל בלי לחשוד... וזה לא פייר. אני תמיד צריך להיות על המשמר- שזה לא מאניה, שזו לא עוד התמכרות, שזה לא דיכאון, שאני לא מחוץ לגוף בטעות, שאני לא נאנס בטעות, ושוב אני נכנס להתקלח וקצת מסתחרר ובעיני רוחי כבר מזמן התעלפתי כי היה לי כשל לבבי וראשי נחבט בכיור ונפתח וכולי דם ואמא לא שמעה והגיעה מאוחר, לא מדי אבל מאוחר, והיא צועקת ואני מחוסר הכרה אבל שומע והיא לוקחת אותי לבית החולים, ואני בכלל במקלחת. הסתחררתי וזה עבר. מתקלח שוטף את כל השטויות האלו ממני. מתנגב מתכופף נושם לתוך הכאב גב הזה, מה נסגר מה אני זקן מה אני משוגע מה אני...

 

קיצר לא יודע בתכלס אני גם מתבאס שהחוויה שלי את עצמי היא שאני דפוק. זה לא תמיד ככה אבל זה מה שהרגשתי קודם במקלחת. ועוד מחשבה שחשבתי שם היא שתמיד יש לי מחשבה על המחשבה וטוב שלא מחשבה על המחשבה שעל המחשבה קיצר זה כנראה הרגע שאני הופך לתרנגול ופשוט מתחיל לקרקר עד לאיזו מטמורפוזה של מזרקת קמח תירס ססגונית אהההההההה