אין לי טיפת כוח בגוף אני שוכבת במיטה ומדמיינת את עצמי מתפלשת בכסף בביתי היפה בו דבר אינו חסר אני מתעצבנת וקמה כי בשביל זה דבר ראשון צריך לקום, אם אני רוצה שמשהו יקרה. לפחות לקום. הדבר הראשון שאני עושה כמובן זה להתחיל לשים דברים במקום. נו, הלופ שאני תקועה בו מילדות. לוקחת את הלקים למקום. מעיפה במקום החדשים איזה עשרה ישנים. זה כבר לא בדיוק אותו הלופ. עכשיו אני ביציאה ממנו. וזה לוקח הרבה הרבה זמן... התחלתי לפני כשנתיים וזה היה כל כך מטלטל שחליתי ונאלצתי להפסיק. עכשיו חוזרת, ובתזמון מושלם, עם העובדה שיש תאריך יעד. עד חודש יולי הקנמור צפוי להסתיים ואיתו הלופ. בתכלס, אני יודעת שהכל יסתדר גם אם לא אדאג. כמו שהסתדר לאחי. כמו שהסתדר לאחותי. אבל אינני רוצה להיות תלויה בחסדיהם של אף אחד, וגם לא באהבה שאולי תבוא ואולי לא תבוא ואולי תבוא ותלך. זה קצת עצוב, לא לסמוך על אף אחד, או לסמוך אבל בערבון מוגבל. או לסמוך אבל בראש ובראשונה על עצמי. אולי זה כבר פחות עצוב. אני העוגן שלי קודם כל. יש לי תמונה בראש איך רוצה שהחיים שלי יראו, וזה לא שאני רוצה להתפלש בכסף כי א...
רשומות
אני רוצה שזה יהיה בסדר לשנוא וגם להפסיק לשנוא כבר אני רוצה שזה יהיה בסדר לקנא ושתחבק את זה כי רק ככה זה יחלים רק ככה הפצע יחלים אני מקווה שיחלים כבר זה כואב לי. זה כואב לי להכאיב בדמיוני לאחרים אני רוצה לא לפחד לחשוף בפניך את האלימות שבי בכולם יש אלימות בי יש הרבה אלימות, כי חוויתי הרבה כאב הלוואי שזה לא ירחיק אותך הלוואי שתחבק וגם אני, אותי, אותך, אותנו גם את אותנו של אז, ואותי, ואותך עברה בי היום תודה, תודה לשדות האלו הייתי במקום חשוך ויצאתי ממנו אבל לאן? למקום חשוך אחר? לא. לא. עכשיו יש הרבה יותר אור. אבל זה כואב, זה מסנוור. ולוקח זמן להתרגל. ככ הרבה שינויים בו זמנית ועדיין לא התאמנו את מידותינו, אנחנו לעולם והעולם אלינו והזמן מאיץ אולי זה קשור גם לגיל החיים קורים, נרצה או לא נרצה התנועה כבר שם ואני רק צריך להרפות כדי להצליח לפעול באמת אני מפסיק לשחק בקקה. מתחיל המשחק האמיתי זהו. זה קטן עלי כבר, זה לוחץ כבר ברוך שפטרנו, ותודה לכן חומות אינקץ של חרדה, בושה, חוסר בטחון וחוסר מוטיבציה תודה לכן כי אני, בל...
הייתי צריכה שתאהבו אותי, שניה לפני שאשוב לאהוב את עצמי הייתי צריכה להיות חלשה ולדעת שאם אני נופלת יש מי שיתפוס יש מי שאכפת לו הייתי צריכה לדעת שזה מותר בכלל, להרגיש רע לפחד מוזר. פעם הייתי צריכה לדעת שזה מותר להיות שמח משהו התהפך הייתי צריכה לדעת שלא תפסיקו לאהוב אותי אם לרגע אני אפסיק לאהוב אותי או גם אם לא אפסיק, אבל אפחד נורא, באופן כללי, וגם קצת יותר ספציפי המח שלי דמיין את התרחישים המפחידים ביותר כמו שהוא יודע ועוד ביקר את עצמו ואולי מה שהיה מחריד יותר מהכל זה עצם הרעיון שהנה זה בא. רק המחשבה על חרדה עשתה לי התקף חרדה והקלונקס תמך אבל גם לא תמך. לא יודעת. האמת, הלוואי שלא אצטרך אותו יותר שוב לעולם.. בכל מקרה מה שתמך יותר מהכל היה לדבר. להכנע. להיות ערום וחלש מול האנשים שאני באמת אוהבת, גם אם חוששת שזה יגרום להם להתרחק או שאגלה שהם לא שם בשבילי. גם אם זה מביך אותי לבקש עזרה או מרגישה כמו עול או מתביישת לבכות ליד אחרים או לא נעים לי לטרגר או לשבור שוב את הלב של הוריי אחרי שסוף סוף זוכים לקצת נחת במישור הזה. כל התרסקות מרסקת בראש ובראשונה את האגו. מו...
לפני כמה ימים אמא אמרה לי שהדור שלי לא יודע לעבוד קשה חשבתי לעצמי שזה לא בדיוק שהוא לא יודע, אלא שיכול להרשות לעצמו עניין של סדר עדיפויות... לשים יותר דגש, לתת יותר משקל למה שמעבר... לאיך הם מרגישים למשל, לתקשורת, לתחומי עניין.. [כמו שאריק ברמן שר "הגשמה עצמית"..] היא אמרה שהדור שלה עובד קשה מאוד. באמת, אני מסכימה, דור חרוץ, אבל אמרתי לה שיש לזה מחירים. היא ענתה לי "להכל יש מחירים מותק" ואני די בטוחה שהיא לא התכוונה לאיך שאני פירשתי את זה, ובכל זאת, זה היה מעניין מאוד. אמא שלי לא חושבת הרבה לפני שהיא מדברת. באופן כללי היא לא חושבת הרבה. זה לא אומר שאינה חכמה, פשוט החוכמה שלה לא נמצאת בראש. היא בלב, בידיים, ברגליים... היא אמרה לי שלהכל יש מחירים ואז חשבתי לעצמי, כן. אני בוחרת לעבוד מעט כדי שיהיה לי זמן לעשות את התהליכים המזדיינים שהנפש הרגישה שלי מבקשת, כדי לא לחיות בהכחשה ועל אוטומט ולהפוך לאיזה גרסת זומבי של עצמי ומצד שני, לא יודע. פתאום חשבתי לעצמי שאולי לעולם לא אזכה לדעת למשל מהי אימהות, או להיות אפילו מסוגל בכלל לחשוב ככ מעט על עצמי וככ הרבה על אח...
כותרת בצבע אדום
פעם לא ידעתי לדבר גם לא עם עצמי פעם לא היו לי חברים באמת וזה היה ממש לא מזמן בערך לפני 3 שנים הכרתי אנשים שלימדו אותי לדבר, וגם בכלל להבחין בזה שאינני יודעת ושזה גורם לי להרבה קושי בחיים האלו פעם, לפני 3 שנים בערך, היה שחור מאוד. היה לפחות פי 3 שחור מעכשיו אנשים עדיין ניצלו אותי ואנסו אותי, וגם אני את עצמי מכרתי בזול, תמורת סם הכל היה מעומעם כל כך ועכשיו זה הרבה יותר טוב. גם אם אין לי מושג מה קורה ואין לי מושג מה קורה. ואני עייף ממש מלנסות להכנס לנעליים של אלוהים, ולנסות להבין הקשרים רחבים ואת כוונותיו, ואחר כך עוד כשנדמה לי שעליתי על איזו תוכנית עליונה להעז להתנגד ולהכריז שאם זו תוכניתו עבורי אז מעדיפה כבר למות. ואולי אין לי מושג מה קורה, אבל לפחות קצת למדתי לדבר וקצת למדתי להרגיש, וגם לדעת מתי להגיד די והרגשתי מספיק, ולהסיח את דעתי ולנוח מעט ואולי לא ממש למדתי לשחרר אבל לפחות מבין דבר או שניים על החשיבות של, או לפחות על אי החשיבות של להאחז, כלומר, שכל מה שהיא משיגה עבורי זה מותשות, וגם ככה אני במינוס כוחות רצון וחיים, לא יודע ממתי, אבל איכשהו נכנסתי למינוס הזה למרות שכל ...
