כותרת בצבע אדום

 פעם לא ידעתי לדבר

גם לא עם עצמי

פעם לא היו לי חברים באמת

וזה היה ממש לא מזמן

בערך לפני 3 שנים הכרתי אנשים שלימדו אותי לדבר, וגם בכלל להבחין בזה שאינני יודעת ושזה גורם לי להרבה קושי בחיים האלו

פעם, לפני 3 שנים בערך, היה שחור מאוד. היה לפחות פי 3 שחור מעכשיו

אנשים עדיין ניצלו אותי ואנסו אותי, וגם אני את עצמי

מכרתי בזול, תמורת סם

הכל היה מעומעם כל כך

ועכשיו זה הרבה יותר טוב. גם אם אין לי מושג מה קורה

ואין לי מושג מה קורה.

 

ואני עייף ממש מלנסות להכנס לנעליים של אלוהים, ולנסות להבין הקשרים רחבים ואת כוונותיו, ואחר כך עוד כשנדמה לי שעליתי על איזו תוכנית עליונה להעז להתנגד ולהכריז שאם זו תוכניתו עבורי אז מעדיפה כבר למות.

ואולי אין לי מושג מה קורה, אבל לפחות קצת למדתי לדבר

וקצת למדתי להרגיש, וגם לדעת מתי להגיד די והרגשתי מספיק, ולהסיח את דעתי ולנוח מעט

ואולי לא ממש למדתי לשחרר אבל לפחות מבין דבר או שניים על החשיבות של,

או לפחות על אי החשיבות של להאחז, כלומר, שכל מה שהיא משיגה עבורי זה מותשות,

וגם ככה אני במינוס כוחות רצון וחיים, לא יודע ממתי, אבל איכשהו נכנסתי למינוס הזה למרות שכל החיים חשבתי פיננסי

כשהייתי קטן הייתי חזק מאד. עצוב, אבל חזק. גם זה הלך

הכובד. כובד ההתגשמות. כובד ההתגשמות ללא כיוון או יעוד...

 

אתמול התחלתי לספר לך, אהובי, על רגעים כאלו, רגעים של חסד, קטנים, יומיומיים, בהם אני מרגיש את יעודי. היית עייף אז זלגה לי דמעה. בכל זאת אני עדיין קטן וזה כל כך לא מובן עבורי שבכלל יש לי עם מי לדבר.

 

היום בפעם הראשונה בחיי בכיתי וחברה באה להיות איתי. בפעם האחרונה שחשבתי שיש לי חבר שאכפת לו סוף סוף זה נגמר בהטרדה מינית ושבר את מעט התקווה שהייתה לי, אבל אני ידוע במאגרים מתחדשים-מעצמם של תקווה והנה זכיתי, בפעם הראשונה, לבכות ליד חברה. לבכות המון. לבכות כמה שעות... ולהרגיש שאכפת לה באמת. ולגמגם ולמלמל את כל סלט התחושות והמחשבות הפרועות שמציפות אותי מכל החזיתות. ואפילו להיות מובן. היא הבינה אותי... אולי רק את תחושת הדיסוציאציה היא לא הבינה, אבל זה בסדר מבחינתי. קיבלתי הרבה יותר ממה שדמיינתי וממה שאי פעם היה לי.

 

כבר בערך שבועיים אני מקפידה לכתוב את תחושותיי בכל יום ולהתפלל. זה התחיל מתוך מצוקה ומוצפות גדולה שהייתי שרויה בה וזה עזר באופן מיידי, אבל עכשיו אני שמה לב לעוד אפקט שהוא פחות חיובי. אני שמה לב שכתיבה מעצימה לי את המחשבות עוד יותר. כלומר הכתיבה מתמללת את העננים שבמוח שלי, וכשגם ככה אני בימים שהמוח בקדיחות אינסופיות זה הדבר האחרון שאני צריך. אז זה מעניין. אף פעם לא הבחנתי בהשפעות שליליות של הכתיבה עלי. צריך למצוא את המינון המתאים והאיזון של הכלי הזה שלרוב הוא נפלא ומרפא עבורי.

 

המון המון עובר עלי. השנה הייתה בסימן התנשלות. בינתיים מרגישה שינויים בעיקר קוסמטיים. התפאורה מתחלפת וזו מן ביצה-תרנגולת אל מול התנועות הפנימיות. הכל גלגלי שיניים אבל אני מבקשת כעת להניח לתפאורה ולצלול פנימה.

 

היו חודשיים וחצי אינטנסיביים. שמחה שבאתי אליהם בתמימות, ועם זאת למדתי [שוב] כמה שלפעמים האסימונים נופלים לי מאוחר. חוש הריח שלך מפותח משלי אהובי. חוש השמיעה. לא יודע איזה מטאפורה לבחור. בכל אופן אני שמח על תמימותי ועם זאת מוצא את עצמי כל פעם בלב הסערה עם התחתונים למטה וברד כבד יורד.

 

אינני עסוק בלהחליט החלטות כעת. בעיקר רוצה להתמקד בלא לשחק משחקים. בלהיות נאמן לעצמי לפחות כמו שאתה לך. בלהיות קשוב למה שנעים, ובלהרגע עם לנסות להיות אלוהים. להאמין שאני אהובה, ולזכור שיש דרך, ושהיא נעשית גם אם אני לא דואגת לגבי זה.

 

לפעמים זה פשוט מוזר להתקיים. יש דעת ויש דעת. יש את זו שבלבלה את מרבה הרגליים ככה שהידיעה העמוקה ביותר בו התערערה ולא הצליח יותר ללכת לעולם, ויש דעת גבוהה יותר, אולי? או, לא יודע אם גבוהה יותר, אולי מקבילה אך במישור אחר... אין לי מושג וזה גם לא משנה. פשוט רוצה למצוא את האיזון עם כמה ואיך שאני מפעיל את הראש שלי. לפעמים הדיסוציאציה כה חזקה. לפעמים שעה שעתיים עם עצמי והופ, הכל בחוץ זר, לא מוכר, רחוק ממני שנות אור, אולי הוחלף, ובכל אופן אני לא מכיר את זה בכלל, בטח שלא מתגעגע... ואז חוזר, וכזה, וואי, לא יודע, אנשים מחבקים אותי, קוראים בשמי... הם בטח מכירים אותי. הם בטח אוהבים אותי. זמן מה ואני מרגיש, היי, התגעגעתי, לא יודע בדיוק למה, אבל זה נעים כאן. שכחתי כבר איך זה להיות כאן. אני צריך לתחזק כל הזמן את תנועת הפנים-חוץ. אם זו תתנוון אצלי הלך על השפיות שלי לחלוטין. זה כמו די אמ טי השיגור פנימה ומעבר אל האל חזור ואז אני צופה בסיטואציה מבחוץ וכביכול מתפקד בה אבל לא באמת נוכח ואז מרגיש שהכל משחק וזה כואב ושורט האא אלוהים אני לא יודע. מעניין אם כולם ככה או שאני פשוט מקולקל. או שלא כולם ככה וזה עדיין לא אומר שאני מקולקל.

 

לא יודע. היום הייתה לי תחושה שאני מקולקל, ועוד כלמני תחושות קשות כאלו, סביב הקושי החברתי, והחרדה החברתית שבימים קשים מתקיימת גם עם האנשים שאני בוטח בהם יותר מכולם. אפילו עם ההורים. לא מישיר מבט. לא מסוגל לגעת. בקושי מסוגל לדבר. רוצה להתחבא. יודע את כללי המשחק אבל זה דורש מאמץ עילאי. בוחר לפעמים לשחק כי עייף מההשלכות של מה שקורה כשלא, אבל לפעמים במצב מעורער מכדי לשחק, ובמילא מכוון ליותר כנות.

 

שואל את עצמי מה אם כנות הייתה פופולרית יותר בקרב  בני האנוש, מה אם החברה האנושית לא הייתה מכונה משומנת לייצור אניים כוזבים. שואל את עצמי כמה כאוטי היה כאן, והאם ותוך כמה זמן היה נוצר סדר חדש. כאוס הרמוני. נמלות נמלים עמלות טיקטיקטיק צועדות טופחות ברגליהן הקטנות עושות מסאג' לחול.

 

משימות-

לקבוע תורים לעינת ואולי לעוד מטפל/ת, כי מרגישה שלא יזיק לי ליווי קבוע, מישהו שיהיה עד לתהליך שאני עושה, ישקף וגם יעזור בתקיעויות מסוימות. עושה דרך יפה אבל זה קשה לעשותה לבד ולהסתמך על מלאכים מזדמנים, שתודה לאל שישנם, ובכל זאת.

 

אחרי שאחלים להרשם לפילאטיס.

 

לקנמר כאן בין פרויקט צילום אחד לאחר.

 

להמשיך להתפלל אבל אולי לא בכתיבה או לפחות במינונים אחרים. אולי לחזור לתפילה דרך נגינה, זה עזר לי מאד בזמנו.

 

טוב לשוב לכאן. הפוסט הקודם הוא כחלק ממצב הצבירה ההתנשלותי האופף אותי והרצון להתחיל מחדש, למקרה שמישהו תהה. רציתי לשוב בשקט, והנה לא איחרתי להמשיך ולהתקיים גם במילים.

 

שלום.