אין לי טיפת כוח בגוף

 

אני שוכבת במיטה ומדמיינת את עצמי מתפלשת בכסף בביתי היפה בו דבר אינו חסר

 

אני מתעצבנת וקמה כי בשביל זה דבר ראשון צריך לקום, אם אני רוצה שמשהו יקרה. לפחות לקום.

 

הדבר הראשון שאני עושה כמובן זה להתחיל לשים דברים במקום. נו, הלופ שאני תקועה בו מילדות.

 

לוקחת את הלקים למקום. מעיפה במקום החדשים איזה עשרה ישנים. זה כבר לא בדיוק אותו הלופ. עכשיו אני ביציאה ממנו. וזה לוקח הרבה הרבה זמן... התחלתי לפני כשנתיים וזה היה כל כך מטלטל שחליתי ונאלצתי להפסיק. עכשיו חוזרת, ובתזמון מושלם, עם העובדה שיש תאריך יעד.

עד חודש יולי הקנמור צפוי להסתיים ואיתו הלופ.

 

בתכלס, אני יודעת שהכל יסתדר גם אם לא אדאג. כמו שהסתדר לאחי. כמו שהסתדר לאחותי. אבל אינני רוצה להיות תלויה בחסדיהם של אף אחד, וגם לא באהבה שאולי תבוא ואולי לא תבוא ואולי תבוא ותלך. זה קצת עצוב, לא לסמוך על אף אחד, או לסמוך אבל בערבון מוגבל. או לסמוך אבל בראש ובראשונה על עצמי. אולי זה כבר פחות עצוב. אני העוגן שלי קודם כל. יש לי תמונה בראש איך רוצה שהחיים שלי יראו, וזה לא שאני רוצה להתפלש בכסף כי אני חולת כסף ורכוש והיצור המטריאליסטי בתבל. לא. אלוהים יודע שמה שמשמח אותי יותר מכל זה יער מלא בטחב וכלבים.

 

אבל אני יודעת איזה תנאים הם האידיאליים עבורי, או לפחות, מרשה לעצמי לחלום. כמובן שאלוהים כבר בורר את התוכניות והחלומות ומה שלא מדויק שם בצד.

 

עכשיו הכל בחוסר ודאות אחד גדול. עד חודש יולי אני עדיין יודעת איפה אשן, ומאז, אין לי מושג. בינתיים אארוז. כן, זה יקח בסביבות חצי שנה. אולי אסע להתפלש בטחב בכלל. אולי אנדוד. תמיד חלמתי לנדוד, אבל כעת מרגישה שרוצה ליצור לי את המקום שלי. המקום הפיזי שלי שאני מרגישה בו בית, וזה מאד מבלבל בינתיים.

 

בכל אופן מתארת לעצמי שכבר בעוד חודשיים הכל יהיה בהיר יותר. בזה אני תמיד מתנחמת, לא משנה מה הסיטואציה אפילו, אבל כעת במיוחד זה מתאים.

 

חושבת חזק וברצינות איך אוכל להשתלב בעולם הצילום ולהתפרנס מכך. אלוהים תשלח לי הכוונה ובהירות בנושא בבקשה, וגם פרויקטים משתלמים שילמדו אותי דבר או שניים וגם יקדמו אותי לעבר הדירה שהבטחתי לעצמי שארכוש עד גיל 30.

 

יש לי פרויקט גמר על הראש, וגם הבטחתי לחברה שאצלם אותה, וגם לבת אחותי. ואין לי טיפת כוח בגוף. אבל אני רוצה להתחיל להתרגל לעשייה. לצמצם את הפער בין הרצון למחשבה. בין הרצון לעשייה. להניע. בהתחלה זה חלוד אבל אז זה משתחרר. לתפוס קצב, לעלות על גל.

 

הכי חשוב בעולם כעת-

פעילות גופנית ולשתות יותר [מאמינה שתנועה חיצונית תתמוך גם תנועה פנימית ובאופן כללי תחזק ותעניק לי יותר חיוניות ופחות כאב]

פרויקטים ללימודים ובכלל להתייעל עם הצילום [כולל השלמת ציוד שחסר וכו]

לקנמר

בעולם הרגש- לקחת פחות ללב, אולי? לא יודע........ ובאופן כללי לאהוב. את עצמי קודם כל.