הייתי צריכה שתאהבו אותי, שניה לפני שאשוב לאהוב את עצמי

הייתי צריכה להיות חלשה ולדעת שאם אני נופלת יש מי שיתפוס

יש מי שאכפת לו

הייתי צריכה לדעת שזה מותר בכלל, להרגיש רע

לפחד

מוזר. פעם הייתי צריכה לדעת שזה מותר להיות שמח

משהו התהפך

הייתי צריכה לדעת שלא תפסיקו לאהוב אותי אם לרגע אני אפסיק לאהוב אותי

או גם אם לא אפסיק, אבל אפחד נורא, באופן כללי, וגם קצת יותר ספציפי

 

המח שלי דמיין את התרחישים המפחידים ביותר כמו שהוא יודע ועוד ביקר את עצמו ואולי מה שהיה מחריד יותר מהכל זה עצם הרעיון שהנה זה בא. רק המחשבה על חרדה עשתה לי התקף חרדה

 

והקלונקס תמך אבל גם לא תמך. לא יודעת. האמת, הלוואי שלא אצטרך אותו יותר שוב לעולם..

 

בכל מקרה מה שתמך יותר מהכל היה לדבר. להכנע. להיות ערום וחלש מול האנשים שאני באמת אוהבת, גם אם חוששת שזה יגרום להם להתרחק או שאגלה שהם לא שם בשבילי. גם אם זה מביך אותי לבקש עזרה או מרגישה כמו עול או מתביישת לבכות ליד אחרים או לא נעים לי לטרגר או לשבור שוב את הלב של הוריי אחרי שסוף סוף זוכים לקצת נחת במישור הזה.

 

כל התרסקות מרסקת בראש ובראשונה את האגו. מותירה אותי זכה וכנועה ללא כל כוח להלחם יותר באמת. באמת היפה, הטובה. תמיד היא טובה. אחד הדברים שהחרידו אותי זה התחושה שהמוח שלי כמו איזה מחלה אוטואימונית מרעיל את עצמו ושם לעצמו רגל ורוצה רק להרוס כל מה שטוב בחיי... אבל עם מספיק כניעה, ועוד כמה מלאכים, הכל חוזר למקומו ומה שאמיתי מתגלה בסופו של דבר.

 

אני מרגישה הקלה גדולה אחרי הסופש הזה. מרגישה כאילו יצא ממני גוף זר בגודל של, וואו, לא יודע באיזה דימוי להשתמש.. יותר גדול מהראש שלי בכל אופן... משהו מפחיד שישב איפשהו בין הלב לשכמות. הקינמור השבוע, מאז חזרתי לבית ההורים, הביא איתו מה שקינמור מביא איתו [או שמא זו ביצה ותרנגולת? כן.]. בכיתי המון. ניקיתי המון. נפרדתי ומתתי, שוב, בפעם הלפחות שניה אם לא שלישית בחודשים האחרונים. הכל קרה מהר כל כך והתמסרתי. התמסרתי לזרם המהיר כי משהו בי ידע שאין שום טעם להתנגדויות ומשהו בי אמיץ גם. התמסרתי וזה היה מטלטל וכל כך שווה את זה ועכשיו הזרם שקט ויש לי פנאי לעכל וזה כמו אחרי נסיעה מהירה ועצירה פתאומית שעדיין מרגישים את התנועה ולוקח זמן רגע להסתנכרן עם הקצב החדש...

 

האא... טוב להאט. וטוב לבכות ממש המון. כלומר מתיש, אבל טוב שיצא. היה צריך לצאת. היה המון המון המון שהיה צריך לצאת. אני מרגיש קצת יותר מוכן כעת. קצת יותר מוכן לסלוח, לסמוך, להיות תמים שוב, להתמסר שוב.

 

טוב לי כאן בבית הוריי לעת עתה, לפחות עד שאסיים לקנמר, ואז, מאמינה, תבוא כבר תנועה חדשה. תמיד באה.