שלוש שש שש אפס חמש

הייתה לי בחדר פיסת אדמה בגודל של בערך מטר על 20 ס"מ, ערוגה קטנה, שמה גידלתי כל מני פטריות. הייתה פטרייה אחת בצבעי אדום-כתום, בצורה של צדף, מסוג הפטריות הקשות האלו שצומחות על גזעים. מה שהיה מיוחד בה זה שהיא גדלה כלפי מטה תוך כדי שהיא חופרת בור, לא משנה היכן נמצאת. היא חופרת בור עמוק שהקירות שלו נראים ומרגישים כמו בטון, מאוד מרובעים, ושמה צומחת לה כלפי מטה, ככה היא יכולה להמשיך עד לבטן כדור הארץ והלאה אל הצד השני אם רק תרצה. אצלי היא לא הגיעה אל הצד השני, אבל העמיקה לפחות חמישה מטרים, אולי אפילו עשרה. כשהבטתי למטה היה די חשוך. ראיתי תזוזה וחשבתי שאולי זו חולדה וקצת נגעלתי וחששתי שמא יגיעו אל חדרי כל מני אורחים לא רצויים [לא שיש לי משהו נגד חולדות, אבל לא בחדר שלי, ולא בלי הזמנה].. בכל אופן התרכזתי בתזוזה וניסיתי להבין מהי, כשפתאום הבור נפער עוד ועוד והיה כמו שער לעולם אחר. ראיתי שם שמש ושמיים תכולים וצמחייה ירוקה ושועל. הוא היה יפה מאוד. פתאום הגיעו עוד שני שועלים עדינים יותר למראה. כמדומני בכלל היו שועלות. הגיעו גם בבונים קטנים וחביבים שניסו לדבר איתי, לא במילים אלא בעיקר בהבעות פנ...

הייתי בצפון אצל חברה שגרה באוהל. התארחתי שם עם עוד חברה אחת, שכבנו ביחד על הספה והיא חיבקה אותי. היא הייתה הכפית הגדולה. על הרגליים שלי היו המון קשקושים. לא קעקועים, פשוט קשקושים שקשקשתי בטוש שחור ככל הנראה. חשבתי לעצמי שמעולם לא הייתה לי חברה שיכולתי לבקש ממנה חיבוק, ושחיבקה אותי ככה שהרגשתי מוגנת. בחוץ הייתה סערה גדולה, רוח וגשם. פתאום האוהל כמעט התנתק ממקומו ועף. זה היה מאוד מפחיד והתחלנו להלחץ ולדבר על מה יקרה אם האוהל יתעופף לגמרי. גם פחדתי כי לא היה לי מעיל. התחלתי לדמיין איך הרוח מכה בעוצמה כזו ומפרקת את הכל. שוברת עצים ומעיפה בתים באוויר. חשבתי לעצמי שלא אעזוב את החברה הזו, שאחזיק בה חזק חזק אם תכה הרוח, וככה לא נלך לאיבוד אחת לשניה. לא ראיתי את פניה כל הזמן הזה, רק הרגשתי את ליבה הטוב.           הנה תמונה שצילמתי, השראה מספרו הקסום והמעורר של מיכאל אנדה- מומו. מאוד ממליצה לקרוא            

הייתי בשיעור ריקוד והמורה היה אביב גפן. זה היה שיעור הריקוד הראשון בחיי וגם בערך הפעם הראשונה שרקדתי בחדר עם עוד בני אנוש זרים. המורה אמר שנתחיל את השיעור בהנעה של הגוף מתוך תחושה של כעס. ככה הוא החליט לפתוח את הקורס, לתת לנו כל פעם רגש מסויים ולנוע אותו. חששתי שלא אצליח להתבטא באמת כי אתבייש מהמשתתפים האחרים, אבל איך שהתחלנו את המשימה התחלתי כמו איזה ספיידרמן לטפס על הקירות ולקפוץ ולעשות סלטות באוויר וגלגולים ובעיטות בטירוף. לא ראיתי בעיניים. היו אנשים סביבי אבל לא הרגשתי שהם מפריעים לי, פשוט עשיתי את התנועות ביניהם וזה זרם והיה משחרר מאוד. בסוף המשימה הייתי בשוק. הרגשתי כאילו חזרתי מעולם אחר. פתאום ראיתי שוב את כל האנשים שהיו שם חוץ ממני, שבזמן המשימה היו לא משמעותיים כלל, ופתאום הרגשתי מבוכה על העוצמה שיצאה ממני שמה בין כולם. הוצאתי משפט נבוך מהפה "דפקתי פה השתוללות הא?" לא בדיוק במילים האלו, לא זוכרת.. כדי להרגיש איכשהו פחות נבוכה ולנסות להבין אם גם אחרים חוו אותי מוזרה כמו שאני מרגישה כרגע.    התעוררתי והיה לי חם נורא, התנשפתי וכאב לי הגוף כאילו באמת עשיתי עכשיו את כל הת...

  הייתה מלחמה נוראית. רוע הקיף אותי מכל עבר. הגורל שלי ושל כל אהובי היה ברור- אנחנו לא הולכים לשרוד את זה. כולנו הולכים להרצח באכזריות. לא משנה לאן הבטתי ראיתי רק את רוצחיי. עמדתי על מן מקפצה כזו וכך גם כל שאר האנשים. היא הייתה גבוהה ומלמטה היה כמו משפך ענק, כמו שיש בפארק שעשועי מים לפעמים ואנשים מתגלשים ובעזרת הכוח הצנטריפוגלי מגיעים למרכז בסוף... רק שזה לא היה מגלשה בפארק שעשועים, אלא פשוט משפך שבתחתית שלו הכיל המון איברים כרותים של כל מי שהחליט לקפוץ. כל מי שקפץ- הרוצחים זרקו עליו כמו סכינים מסתובבים כאלו שפשוט חתכו אותו לחתיכות קטנות, חלק גם השתעשעו בנסיונות לפגוע בעזרת ירייה. הסתכלתי על הרוצחים. הם צחקו כמו מטורפים, לא היה בהם שמץ של טוב או אנושיות, רק רוע וסאדיזם. ידעתי שאין לי לאן לברוח, רק לקפוץ [המקפצה הייתה מאוד גבוהה ומחוברת לקיר שמאחוריו לא היה כלום]... אנשים התאבדו אחד אחרי השני לתוך המשפך וראיתי את את אבריהם נקצצים לסלט ונופלים בערימות. חשבתי לעצמי שאין לי מה להפסיד, שהסוף של כולנו כאן זהה, אז קפצתי.   קפצתי ועפתי בסיבוב לכיוון המשפך, כשכדורים נורים לכיווני וסכינ...

אני שומעת רעשים של התרחשות ברחוב. פותחת את החלון ורואה אנשים כורתים את העץ הענק עם הפרחים הצהובים. השכנה המפגרת מהבניין ממול עומדת עם ההליכון שלה וצורחת ומשתוללת "הצילו! הצילו!" אני חוזרת לענייני ואחרי כמה דקות שוב שומעת שמשהו קורה. פותחת את החלון ורואה שהעמיסו את גופת העץ על משאית ענקית ומנסים לקחת אותה מכאן, אבל לא מצליחים כי הענפים נתקעים בעצים אחרים ובעמודי חשמל. אחותה של השכנה המפגרת מגיעה וגם היא קצת מפגרת, אבל אין לה הליכון והיא בסך הכל בסדר. היא מנסה להרגיע אותה ואז גם ההורים שלהן מגיעים. הם מאוד דומים אחד לשני. אולי הם אחים? שניהם בלונדיניים עם שיני מכרסם ומראה חנריקי קלאסי. הם לבושים בחליפות ומכווצים את אפם כמו שאוגר מריח כדי להבין מה מתרחש, או שהאף שלהם ככה באופן טבעי. אינני בטוחה. בכל אופן שיניהן חשופות בעקבות העניין. מגיעה אמא שלי, אישה צנומה. עורה כהה. לבושה חצאית בצבע תכלת שמכסה את הברכיים, חולצה ורודה בהירה וצעיף ורוד כהה. קולה מאנפף. היא אומרת לי משהו שאינני זוכרת, רק זוכרת שלא מצא חן בעיני מי-יודע-מה, ומסיימת את דברה בשאיפה של הנזלת שלה בצורה קולנית וילדית פ...

  חודש חדש! זה כל מה שביקשתי, ועכשיו אבקש שגם הוא יגמר או לפחות יגיע ל17 בחודש ואחר כך ל17 בחודש שאחריו ואחר כך יגיע חודש אפריל ואני אוכל לנשום   גם עכשיו אני יכולה לנשום, בערך משתדלת   אני ערה בלילות כי אין לי אותי בימים יש לי אותי אבל יש גם הרבה אחרים ואין לי מקום להכל בו זמנית על אף ליבי העצום   אני שמחה בימים אלו רוב הזמן מרגישה שיחסית לעצמי של אי פעם אני בימים הכי מאוזנים שאי פעם ידעתי עדיין יש לאן לדייק, תמיד אבל זה משתפר לאט לאט וזה לגמרי מנחם את אני האובדנית מפעם שעדיין שוכנת איפשהו בתוכי, כמו כל האני האחרות מפעם   זה המסע של ההחלמה שלי בשנתיים האחרונות מאז שהתפטרתי מהעבודה ולקחתי תקופה של ריסטרט שהביאה אותי בשלב כלשהו אל המקום שבו הרווחתי את חיי בחזרה כדי לסגור מעגל   כמה מפחיד לסגור מעגל לסגור מעגל בקיצור זה לסגול ובאמת סגול זה צבע שמכיל בתוכו כל כך המון אז לא יודעת, נסגול    פתאום מוצא חן בעיני הסמל של האולימפיאדה שאני לא יודעת מי המציא אותו ככה ולמה אבל ככה זה מרגיש לי עכשיו, מעגלים צבעוניים שזורים אחד בשני   הכל מרגש אותי כשההקשר...